רוצה תה?

הסרטון הוא חלק מקמפיין בריטי רחב, ובמקרה הזה הוא הוכן על ידי הבלוגרית Rocstardinosaurpirat ומשטרת מחוז עמק התמזה.

אני מסתייג מהאופן שבו הסכמה או היעדרה מצטיירות בסרטון כעניין פשוט למדי של שחור ולבן, שכל אחד יכול להבין בקלות, בעוד שבאינטראקציות חברתיות ותקשורת היא יכולה להיות מורכבת הרבה יותר, ומתנהלת דרך מערכת סמלים משוכללת, שבה המשמעות של הטקסט נתונה לפרשנות ומשא ומתן בין הדובר והנמען, והיא אכן לא אחת מביאה לאי הבנות.

דווקא משום כך, הקמפיין מגיב לאנשים שבהיתממות או בתמימות ומחוסר הבנה מצדיקים מין שהוא – או באופן מובהק בלי הסכמה – או לפחות ללא הסכמה ברורה – והרי תמיד אם יש ספק, אפשר פשוט לבדוק באמצעות שאלה פשוטה: רוצה תה?

השארת תגובה

מתויק תחת כללי

ג'יימס בונד ותרבות האונס


7 תגובות

מתויק תחת כללי

על נוכלותה של עמותת אפרת

א) לזכות זכות-האישה על ההיריון

לאישה יש זכות על גופה, וזכות זאת עומדת לה גם במהלך ההיריון.

זהו. לפעמים צריך להתחיל עם המובן מאליו, במיוחד כשהוא עומד בפני מתקפה דמגוגית שקונה נפשות. והאמת היא שרבים, בעיקר גברים, סבורים שיש להעמיד מול זכותה של האישה על גופה, את זכויות העובר (גם אם אין עדיין עובר), מבלי שהם ממש מבינים ומתעמקים בחוויות ובמשמעויות ההיריון. לכן, אולי אפילו – כגבר, דרושה איזו הברה על נקודת המוצא הזאת, שמובנת-מאליה לנשים: למה הריון והפלה הם קודם כל עניין של עצמאות האישה על גופה.

בסך הכול תקופת ההיריון והלידה היא תקופה ממושכת ובעלת השלכות שקשה להפריז בחשיבותן לאישה. נתחיל בגוף ובבריאות: מדובר על כשנה לפחות שבה יש השפעה עצומה, ובמובנים רבים בלתי-הפיכה, לחיי האישה ולגופה. משך חודשים ארוכים הגוף המעובר עובר שינויים קיצוניים לא-תמיד-צפויים, לעיתים כואבים מאוד, ובמקרים מסוימים בלתי-הפיכים או מסוכנים. בחילות הבוקר המפורסמות ומצבי הרוח הקיצוניים, הם רק קלישאה זמנית וחלקית. המשמעות המרכזית של ההריון היא ש(עם הזמן) נוצר בתוך גופך אדם נוסף, שאת חולקת את גופך ביחד איתו. הואיל והוא משתמש בגופך כפונדקאית, כל המצב הוא תובעני ביותר, לא נוח, ותכופות מכאיב. רוב הנשים מדווחות על תקופות ממושכות של עייפות כרונית, קשיי שינה רבים (זה לא נוח ואף כואב לעיתים), חום גוף, סחרחורות, לחצים גוברים על השלפוחית, קוצר נשימה, הפרשות וגינאליות בלתי-פוסקות, קושי בריכוז, קושי בשליטה על השתן, אף-סתום שנמשך חודשים, דימומים, טחורים, בעיות גב, מגוון בעיות עיכול, תחושת רעב ולחץ בבטן ביחד, ועוד ועוד. על העור מופעים לרוב סימני מתיחה, פיגמנטציה, ורידים או אקנה, שעשויים גם הם להיות בלתי הפיכים. ולקינוח, הואיל וחלק ניכר מהתרופות והמאכלים לחלוטין-אסורים לנשים בהיריון, עליהן להתמודד עם עייפות וכאבים, למשל, בלי קפה או משככי כאבים.

כל האמור לעיל קודם ללידה-עצמה, שגם לה יש השלכות כואבות וארוכות-טווח על איברי הגוף. עכשיו, קחו את כל אלה, ודמיינו בחורה בת עשרה שעוברת את כל זה, ובטח תוכלו להבין למה יולדות בגיל צעיר נמצאות בסיכוני תמותה גבוהים.

בנוסף על השינויים הדראסטיים בגוף והכאבים הנלווים, מדובר בהשקעה גדולה מאוד (ובלתי הפיכה) של זמן. ההיריון והלידה דורשים מנשים מחויבות בריאותית, כלכלית ופיזית, וכובלים אותן לבדיקות ולוחות זמנים, שישפיעו באופן אקוטי על חייהן, לימודיהן, הקריירות שלהן וכו', בהווה ובעתיד. אפשר לומר שכל היריון מכתיב לאישה אילוצים גורליים למשך כשנה לפחות, לפעמים שנתיים (אם את, לדוגמה, לומדת). אי אפשר לנוע לאן שרוצים, בטח שלא לטוס בחלק מהזמן, ואצל רבות העייפות והשפעות פיזיות אחרות פוגעות אנושות במצב הרוח, בריכוז, בלימודים, בעבודה ובחיי החברה. ישנו גם הזמן הדרוש לתרגילים יומיומיים לחיזוק רצפת האגן, כדי שלא יברח לך שתן בהמשך החיים, ובשלבים מאוחרים גם שבועות של קורסים (בתשלום) כדי להתמודד עם הסבל הצפוי בלידה.

ולסיום-סיומת ישנן הוצאות כספיות רבות, ולרוב לא מתוכננות מספיק: מדי כמה חודשים הן נאלצות לקנות בגדים, חזיות חדשות ובגדי היריון יקרים, בניסיון נואש להדביק את קצב הגדילה המהיר של חלקי הגוף השונים. וזה עוד לפני שיש ילד/ה, כן?

בקיצור, גם קודם ללידה, וגם בלי הילדים שבאים אחר כך, ועוד לפני המחויבות לכל החיים הטמונה בהפיכה להורה – ההיריון עצמו אינו דבר של מה-בכך, והוא כופה על ההרה הרבה מאוד. אז, נכון שאם את מעוניינת בהיריון, תכננת אותו, ואת לא עוברת אותו לבדך, אולי את מוכנה לכל זה, אבל העניין הוא שזאת גם זכותך להחליט שלא. לעבור את כל זה כשאת לא מוכנה לכך, או לא מעוניינת בהיריון, ובמיוחד אם את מרגישה שזה מוקדם או לא מתאים כרגע – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

זה מה שמתחבא מאחורי הסיסמה "זכות האישה על גופה".

זה לא מפתיע שגברים חושבים פחות על כל מה שכרוך בהריון מבחינת האישה. את החוויות הנ"ל עוברות נשים בלבד, הן מצפות להן, מדברות עליהן, והן נשארות עם ההשלכות, ומשלמות את מחיר ההיריון בגופן, בכספן, בזמנן וכו'. לחלקן יש מי שיחלוק איתן חלק מהנטל, אבל רבות מהן עוברות את זה לבדן. אמנם, גבר שעבר עם בת זוג את החוויה באופן מעורב ומחויב – יבין זאת יותר, ועדיין, הוא רק מדמיין את הדברים. אין לגבר השלכה דומה על גופו וחייו. חוץ מזה, עצם היכולת של גבר (או נער) לקום וללכת כשנשבר לו, או לא להיתקע עם היריון אחרי לילה של תשוקה, או חלילה אונס – יוצרת אצל גברים פרספקטיבה שונה לגמרי מזאת של נשים (ונערות). גברים לא חווים את ההיריון בצורה כזאת מגופנת (או לא חווים את זה בכלל), ולכן השיקולים האלה לא תמיד יעלו בדעתם, או לא יוכרו במלוא עוצמתם, או יישכחו מלב ביתר קלות. כגברים, קל לנו יותר להיחפז ולבטל את זכות האישה על גופה לעומת "זכויות העובר", שכן אלה כמו אלה – מדומיינים עבורנו.

משום כך, אני מציע להתעכב באריכות על השלכות כמו אלו שהוזכרו לעיל. לפרוט את המשמעות של ההיריון כזכות על הגוף. אולי כשנדמיין זאת על עצמנו נבין ביתר קלות איך ההחלטה על כניסה להריון וקיומו – או לחילופין על הפסקת ההיריון – היא חלק מההכרה בכך שלנשים, כפרטים, יש זכות על גופן וחייהן. שלבני ובנות אדם יש הזכות להחליט אם ומתי להיכנס לתקופה של כשנה שבה יעברו שינויים גופניים קיצוניים ממושכים, בחלקם מסוכנים, כואבים או בלתי-הפיכים, להוצאות ולאילוצי זמן, לעיכובים או נשירה מלימודים וקריירה. וגם שיש להן הזכות להימנע מכל זה, אם הדבר אפשרי.

ב) ההיריון הוא שלך, כל עוד לא תרצי להפסיקו

 "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

(שופטים, ה, ל; רחם כאן, במשמעות "אישה" כגנאי…)

למרבה הצער, יש גורמים (דתיים ברובם) בכול העולם אשר עושים כל שביכולתם כדי לאלץ נשים ונערות ללדת (גם אם התעברו כקטינות, בתאונה או מאונס). בכך הם רומסים את זכויותיהן, ובמקרים מסוימים אף מסכנים את חייהן. כפי שנראה מיד זה לא פוסח על ישראל, אבל צריך להקדים ולומר שזוהי מגמה עולמית, בעיקר במדינות בעלות כוחות קתוליים-דתיים גדולים – כמו ארה"ב, פולין ובמידה שונה אירלנד – לנסות ולמנוע או להגביל את זכותן של נשים על גופן, מרגע שנכנסו להיריון. השאיפה היא לאסור כליל את ההפלות בחוק, אבל במקרים שבהם מתנגדי-זכויות-האישה לא-מצליחים לכפות את האיסור המוחלט, הם מחפשים דרכים מתחכמות אחרות. במדינות שונות בארה"ב, לדוגמה, התנו את הזכות שלא-להיות-בהריון בבדיקת באולטרא-סאונד וגינאלית מיותרת, שפירושה אונס במכשיר פאלי דומם, והליך רפואי פולשני ובהרבה מקרים כואב, כתנאי להיתר-החוקי לאפשר להן לממש את זכותן לפלוט מגופן תאי-גוף שאינם רצויים, גם אם אין בהם עדיין כל אלמנט של חיי-אדם. הגישה המיסיונרית-נוצרית הזאת מתפשטת באחרונה גם למדינות לא-נוצריות, כמו טורקיה (כולל מחאה פמיניסטית מנגד), ולמקומות אחרים.

ישראל, למצער, גם כן נמצאת על המפה הפונדמנטליסטית הזאת. אם חשבתם שבישראל 2012 נשים – או זוגות-נשואים – רשאים להפסיק היריון לא-רצוי לפי רצונם, אז טעיתם. לפי החוק הישראלי, נשים אינן רשאיות להפסיק את ההיריון (לעשות הפלה מלאכותית) בכל מצב. באופן דרקוני הן נדרשות קודם כל לפנות לוועדה מטעם המדינה, שבסמכותה להחליט אם לאשר להן להפיל או לא, אבל גם אז, רק מסיבות מסוימות שקובע החוק. כך, אישה נשואה (או זוג-נשוי), בת 17-39, שלא נאנסה, ושאין ראיה שהעובר (או העובר-לעתיד) שלה חולה או מסכן את בריאותה, פשוט לא רשאית/ם להפסיק את ההיריון, ואין לה מה לטרוח לבוא לפני הוועדה, לפי החוק הישראלי הקיים (שאגב, פולש למיניות שלכם יותר ממה שאתם מדמיינים).

 חוץ מזה, בנוסף להן, ישנו גם שיעור "קטן" של מאות נשים בשנה שכן פונות לוועדה, אבל הוועדה לא מאשרת להן להפיל, למרות שהחוק לא כופה עליהן להמשיך את ההיריון.

מצד שני, אפשר לפחות להתנחם חלקית בכך שאין עדיין איסור גורף על נשים להפיל, כך שהמצב יכול להיות עוד יותר גרוע…

ועדיין, בסה"כ, בישראל, נשים מפסיקות את ההיריון פחות. לפי נתוני משרד הבריאות נרשמו בשנת 2010 בישראל 21,363 פניות לוועדות להפסקת היריון, ומספר הפניות לוועדה להפסקת היריון נמוך בישראל בהשוואה למדינות העולם. אלא שישראל גם לא מממנת למשל אמצעי מניעה בסל התרופות, וגם אין בה הרבה עמותות שמחלקות קונדומים בחינם לנוער כמו בארצות המפותחות, כך שהדרך להריון לא מתוכנן קצרה יותר.

 

ג) ההחלטה היא שלך, אבל אנחנו כבר "נעזור" לך להחליט נכון

כפי שאפשר ודאי לצפות, על אף שהחוקים הקיימים מגבילים את זכות האישה גם ככה, אין הם מספקים את מי שרוצים לצמצם את ההפלות עוד יותר. כאן נכנסת לתמונה "עמותת אפרת". ייאמר מיד, שאפרת לא פועלת למען איסור גורף של הפלות, קצת בגלל שאיננה מסוגלת להגיע להישג כזה, וקצת בגלל שהיא מוטרדת רק מזכויותיהן של יהודיות (לבצע הפלה). לכן, כמו במקומות אחרים שבהם אין לשמרנים יכולת או עניין באיסור גורף של הפלות, מצאו באפרת דרכים חדשות להגביל את ההפלות בדרכים אחרות.

לכאורה, עבודת העמותה איננה אלא שכנוע לגיטימי ותעמולה, אלא מה, שאפרת היא עמותה חצופה וערמומית במיוחד. היא מנסה לפנות בצביעות לנערות ולנשים לא-דתיות ולפתות אותן לתעמולתה ע"י שימוש שקרי בטענה שהיא "רק רוצה לאפשר לנשים לבחור", כאילו שלנשים אין הזכות הזאת כיום בישראל גם ככה. למעשה, התרחיש היחידי שבו אין להן זכות לבחור, כפי שראינו, הוא בדיוק הפוך: כשהמדינה אוסרת עליהן להפיל.

העמותה טוענת עוד בהיתממות: "באגודת "אפרת" אסור להשפיע על אשה הרה השוקלת לבצע הפלה, תוך שימוש בנימוקים אידיאולוגים, אתים, מוסריים, ערכיים, דתיים או פילוסופיים. ההסבר היחיד הניתן לאשה הוא רפואי." זה – כמובן – קשקוש במיץ. במקום אחר באתר הם מנמקים את התנגדותם באפשרות של "צער", וטוענים (נתון שלא מצאתי לו כל תימוכין) ש-"החרטה פוגעת במעל ל-95 אחוז מהנשים שמבצעות הפלה יזומה", כלומר לא באמת נימוקים רפואיים בלבד. יתרה מכך, כיום אין כמעט שום הסבר רפואי לצורך להמשיך את ההיריון, (להוציא, אולי, אם נתאמץ ממש, סכנה של דיכאון, שיכול לקרות גם במהלך ההיריון; וכן במיעוט של מקרים מאוד ספציפיים, פוריות, ואם זה רלוונטי אליך, יסבירו לך את זה הרופאים טוב יותר מעמותות משיחיות. חוץ מזה, אם כבר רגשות הן עניין רפואי, אז נזק גדול יותר יכול להיגרם ודאי בגין הלחצים והמניפולציות הרגשיות שהם מפעילים על נערות בסרטונים ו"בשיחות" שלהם).

אפרת, במילים אחרות, מתחמנת את הנשים והנערות, שלהן היא לכאורה עוזרת. היא עושה שימוש ברטוריקה פמיניסטית וטוענת שהיא בכלל מדברת בשם זכות "הבחירה" של נשים. היא מציעה להן "לקבל ממנה את כל המידע" שכאילו-מוסתר מהן.

למקבילותיה בארצות הנוצריות יש לפחות היושרה וההגינות לומר במפורש מיהן ומה מטרתן, ולא לשקר לציבור (ולנערות במצוקה) בשם הליברליזם וזכויות הפרט. הם קוראים לעצמם בפירוש "Pro-Life", כלומר מעדיפים את חיי-התינוק-לעתיד ותומכים בכפיית-הלידות לנשים שהתעברו, ברצותן או שלא, ובעיקר מנימוקים דתיים. (באופן אבסורדי, זה כולל לפעמים מקרים שאין עדיין עובר, וגם תוך סיכון חיי האישה שעודנה בחיים). ארגונים אלו מבינים שהם מנסים להצר את צעדיהן וחירותן של נשים, ולכן אינם טוענים בצביעות שהם מדברים בשם "זכות האישה לבחור".  יריביהם המרים מכונים "Pro-Choice", כלומר, תומכים בזכות הבחירה (לכל הפחות עד לשלב שבו יש לעובר "חיוּת" מבחינה רפואית).

המלכודת שטומנים אנשי אפרת לנשים במצוקה, שנקלעו להיריון לא-רצוי, היא שלמרות שהיא מסתירה את שאיפתה להגביל את זכויות האישה, אנשיה מתחזים לארגונים למען זכות-הבחירה של האישה. הם מסווים (או מצניעים) את פעילותם הדתית ומניעיהם הלאומיים, כדי להתחבב על נשים ונערות, בשם זכויות הפרט, השוויון, החירות והליברליזם – אשר במציאות הם מהם והלאה. קל להבין שנוכלי עמותת אפרת רוצים בדיוק את ההפך: להציג לנשים טעמים מאוד חלקיים, צרים וספציפיים, וכך – בהצגת אמיתות חלקיות – להשפיע עליהן לפעול כפי שהם ירצו שהן תפעלנה, ומסיבות הפוכות לגמרי לאלה שהצהירו בפנינו.

כמובן שזה לא שהן מסתירות הכול לגמרי. זה נמצא איפשהו באתר אם תקראי הכול-הכול, כן, אבל יש שימוש תחמני במושגים ורטוריקה פמיניסטיים ואסטרטגיה של הבלטה והסתרה. כך למשל באפרת לא יספקו לך את כל המידע. הן לא יגידו לך למשל איפה ואיך תוכלי להפיל גם אם תשאלי, או מה השיקולים בעד הפלה, מפני שלאמיתו של דבר הם אינם מעוניינים ב"בחירת הנשים" ופעולותיהן לא נובעות מ"הכרה בעצמאותן האינדיבידואלית", אלא מקורן בשאיפה ההפוכה לגמרי, להפקיע את ההיריון והלידה מן הפרט לטובת הצורך הקולקטיבי הלאומי, באמתלות רפואיות ואחרות, במגוון הכלים העומדים לרשותם: לחץ פסיכולוגי (גילט-טריפ), שכנוע וכסף.

הם גם נהנים מחסות עקיפה של המדינה, בצורה של בנות שירות-לאומי.

ובישראל הם, אגב, לא לבד.

ד) הגבלת זכויותיהן של נשים יהודיות

מעניין לשים לב, שמשום כך בדיוק הכפייה הזאת, הפניה, הלחצים וכו', נעשים על יהודיות בלבד. ייתכן גם ששמה הקודם של העמותה, "האגודה לעידוד הילודה היהודית", שוּנה כדי להסוות את המניע האמיתי לפעולתה, וכך לשרת טוב יותר את צביעתה בצבעים ליבראליים ולא לאומיים-דתיים. אבל אין ספק שלא מדובר בעמותה ליבראלית של תמיכה בזכויות הנשים. בטח ובטח לא של זכות שווה לכל הנשים. סביר להניח – לדוגמה – שהם לא יצטערו על כל תינוק שלא-ייוולד בישראל, אם אינו יהודי, בין אם כתוצאה מהפלה או מכול סיבה אחרת. עד כמה שהצלחתי לבדוק הן מסרבות לייעץ ל-לא-יהודיות לא-להפיל (בהקלטות שערכתי גיליתי שהן מזווגות לפונות יהודיות מתנדבות, אך שולחות ערביות לאתר האינטרנט, "שיבינו לבד", ואין הן מציעות להן את אותה התמיכה הכספית או את הלחצים שהן מפעילות על יהודיות). מעניין אם זה בכלל חוקי, מבחינת החוקים נגד גזענות ואפליה למשל, להפלות על רקע לאומי וגזעני בצורה כזאת בוטה. איך שלא יהיה, בשורה התחתונה: המניע שלהן איננו פמיניסטי או זכות-הפרט, אלא להפך. זה מניע גזעני, שיעבוד-הפרט ללאום, ואף מיזוגניה, שפוגעת קודם כל ביהודיוֹת.

עבורן  – או שבעצם צריך לומר עבורם, כי בראש העמותה עומד בכלל גבר (!!) – את בסך הכול אמצעי. אם את או חברה שלך בהריון וצריכה להתייעץ, יש לך את אישה לאישה. ואם באמת החלטת מרצונך החופשי להמשיך בהיריון, אז תחגגי כפרה.

לקריאה נוספת בנושא: סלונה | OMG

ולחתימה על העצומה: http://www.atzuma.co.il/shutdownefrat

לא במקרה לא עסקתי במקרה הספציפי שבו הייתה העמותה מעורבת (לכאורה) באחרונה.

3 תגובות

מתויק תחת כללי

גם גברים מג'ונדרים

זה זמן רב שלא עדכנו בבלוג, אבל הפמיניזם לא מחכה לנו.

הנה כמה המלצות לקריאה על פמיניזם מפרספקטיבה גברית מהחודשים האחרונים:

זאת ההזדמנות להזכיר שאנו מקדמים בברכה טקסטים לפרסום או קישורים העוסקים בפמיניזם מפרספקטיבה גברית.

השארת תגובה

מתויק תחת כללי

הסחר בנשים בחיי היום-יום

הופיע במקור בבלוג "אמת מארץ ישראל" ב-09/01/2010

חתונה

נשים רבות מפנטזות על יום החתונה שלהן, אף על פי שהוא למעשה אירוע שבו נחגגת נחיתותן הפומבית. לכאורה, החתונות החדשות בישראל, בעיקר בקרב החילונים והפרוגרסיבים היהודים לסוגיהם, כוללות מוטיבים אינדיבידואליים, שוויוניים וכדומה, הגורמים לנו לחשוב בשוגג, שהצלחנו לעקר את העוקץ המדכא והמכפיף של הטקס בכללותו, והשפה הנלווית אליו. אך לאמיתו של דבר, למרות השינויים (המבורכים) בטקסים ובשפה, הליבה הרעיונית של הטקס נותרה, ועיקרה הוא מכירת האישה.

סחר בנשים בשפה

תשומת לב פמיניסטית רבה הוקדשה לפירוק מטבעות הלשון האנדרוצנטריות (המכוונות-גברים) הקשורות בנישואין. נשים רבות אינן אומרות עוד "בעלי", אלא "אישי", כדי להפחית/לשלול את הבעלות על האישה אשר מקופלת במילה "בעל". המושג החדש מציע להחליף את הבעלות ביחסי שייכות הדדיים: "האיש/ה שלי". ועדיין, המושג "בעלתי", לצד המושג "בעלי", כמביע יחסים של בעלות הדדית, נשמע לנו כחלופה אבסורדית.

ולא בכדי. יש סיבה טובה אחרת להימנע מהשורש בע"ל ומקורה דווקא בפוֹעַל המבטא את המשמעות הלא-מדוברת של לקיחת בעלות על אישה – "לבעול". פירושיו: (1-) לשגול; (2-) לשאת אישה; (3-) להיות אדון, למשול, לרדות, לשלוט (מתוך מילון א"א שושן). במילים אחרות: בועל = מפגין אקט של הפיכה לבעל, ע"י ביצוע אקט מיני חודרני ונטילת בתולי האישה. האקט המבטא את הפיכתה לקניינו, הבעילה, תובע "לסמן טריטוריה" סמלית ושייכות ממשית בגוף האישה. בנישואין, האישה מסומנת בבתוליה, והגבר הנוטל אותם, בועל אותה, משמע – הופך לבעלה ואדונה (הבעל). השימוש במושג בועל מהווה עדות לקהילה על בתוליה, והוכחה להיותה "חדשה עם הניילונים". כידוע, בתרבויות רבות יש מנהגים נפוצים של סימון הבעלות בעדויות חיצוניות ונצחיות בגוף החי: בבהמות (ליבון העור, ניקוב האוזן/האף, צביעת הפרווה וכד'), בעבדים (נרצעים באזנם), בילדים ובנשים (פציעת איברים, עגילים, קעקועים, מילה וכו'). עד היום מסמנים סרסורים וסוחרי-נשים את "רכושם" בקעקועים ופירסים, כעדות קניינית/מעמדית פומבית ונצחית. הדמיון לסחר המודרני בנשים מלמד עד כמה יציב ושקוף הדיכוי היום-יומי המחפיץ את האישה, מפקיע את גופהּ, ונותן בו סימני בעלות.

לא במקרה עיגון הבעלות על האישה קשור במין; הטאבו המרכזי סביב הנישואין הוא זכות הבעל על אישתו (היא "מוּתרת לו"). אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפועל "בועל" תקף רק לפעולה הגברית. האישה לעולם איננה "בועלת", ולכן "בעלי" הוא מושג חד צדדי וא-סימטרי מינית. כך – אין "בעלתי". כי הוא בועל, ואילו היא נבעלת. הוא אקטיבי והיא פסיבית. גם המילון מגדיל לבאר בדוגמה כזאת: "בועל, יִבעל, נִבְעלה [נישאה לאיש]". זאת אומרת, כבר מן ההחלטה לשוב אל השפה העברית הקדומה, אפוא, עגונות כלל הנשים בישראל להיות אובייקטים של הגברים; ואובייקטים כמובן אינם פועלים לבד (בסוציולוגית: אין להם סוכנות), הם צריכים אנשים (סובייקטים) שיפעילו אותם.

ובעוד ש"בעלי" הוא מושג המביע בעלות מובהקת, מה לגבי "אשתי"? אפשר לומר שזהו מושג ביניים, כי הוא לא מבטא בעלות, אך גם אין בו אמירה ברורה החולקת על המצב הקיים (כפי שעושה "בעלתי"). לכן, חלק מעדיפים את המושגים הפחות מחייבים/ממוסדים ("אהובתי", "בת-זוגי") ואחרים את "רעיתי", שהוא ללא ספק רומנטי יותר (ולקוח משיר השירים), אך לא ניתן להטייה ללשון זכר.

המחשה לשונית נוספת לחוסר הסימטריה הלשונית וליחסי הקניין נמצאת בשמו של המוסד, "נישואין", הקשור לפועל "לשאת", המבטא, שוב, אקטיביות גברית לעומת פסיביות נשית: לשאת (ל)אישה, לא לשאת (ל)איש. הוא הנושא והיא המושא(ת). הגבר הוא הסובייקט הפועל, האישה היא האובייקט. כך הפועל "השיא את בנו או את ביתו" מבואר במילון: "לקח לבנו אישה או נתן את בתו לאיש (נדרים ה ו; ברכות לד)", וכול המוסיף גורע.

מנהגי נישואין כקניין נשים

לחצו לסרטון

לא רק השפה רוויה במתח הבעלות המגולם בנישואין, אלא המוסד כולו נושא מטענים סמליים של האישה כאובייקט וכקניין. למשל: פמיניסטים ופמיניסטיות רבים אימצו שם משפחה כפול לאחר הנישואין (בעיקר הנשים), שבו שם נעוריהן מצורף אל שם המשפחה של הגבר. אפשר רק לדמיין מה יקרה כאשר הדור הבא יחבר ארבעה שמות, ואחריו שמונה וכו'. מצד שני, רק בודדים אימצו את שמות המשפחה של בנות-זוגם וזנחו את שלהם. מדוע? משום ששם המשפחה איננו מבטא רק ויתור על זהות, אלא זהו עניין סמלי והיסטורי הקשור במכירתה של האישה. הואיל והאישה היא זאת שנמכרת, אין כול היגיון בכך שהגבר יצורף למשפחתה, יוותר על שם-נעוריו ויישא את שמה. למעשה, הרכישה החדשה לא אמורה לגרום כל שינוי בתאים המשפחתיים הקודמים: משפחתה ומשפחתו נותרים כמות שהם, ורק האישה, הרכוש, שהושֹאה (מילולית: הועברה) משנה את סימני שייכותה החיצוניים לבעליה החדשים: היא נבעלת, משנה שם ומקבלת טבעת.

הטבעת היא שלב מוקדם של הנישואין. למרות הגרסאות המתחדשות, מפתיע לגלות עד כמה שלבי הנישואין נותרו דתיים: תקופת השידוך (בעבר אירוסין. הומר אצל חילונים לזוגיות מחייבת הקודמת לנישואין); אירוסין/קידושין (בד"כ ענידת טבעת); כתובה (חוזה); ונישואין (חופה). בחינה של המנהגים הקשורים בנישואין, שבסיסם נותר דתי, ואשר מעוגנים בשפה דתית, מלמדת שנחיתותה של האישה כקניינו של הגבר, נותרה ההנחה שמאחורי הטקס.

כבר בשלב הטבעת מגיח קניינה של האישה מן העבר. טבעת האירוסין (=קידושין) היא עצם הרכישה. מרגע זה, שבו הגבר מקדש את האישה בכסף (או שווה-כסף, טבעת) בנוכחות עדים (גברים) – היא אסורה לאחרים. מעניין להזכיר כי רק הגבר אמור לתת טבעת לאישה בעת קנייתה. לפי ההלכה, אם האישה משיבה בטבעת משלה, היא מספקת לו תמורה חלופית, ובכך מבטלת את משמעות העִסקה, והמסקנה המתבקשת היא שהמשתתפים לא הבינו את מהות הטקס, ושיש חשש שהוא לא תקף (אם כי יש אופוזיציה מתחכמת לתפיסה זאת). גם כאן, האישה היא פסיבית, מסומנת על הגוף, נמכרת לגבר אחר ועליה להפגין את הבנת כניעותה, להסכין ולהסכים לה. הסכמת האישה משמשת הרבה פעמים את הרבנים, כאילו זוהי הוכחה שביהדות אין כפיית נישואין, אולם האמת היא שהאישה חייבת להסכים למצבה. היא יכולה לסרב אמנם לנישואין ספציפיים (וגם כן, לא תמיד), אך איננה יכולה לסרב לשיטה המכפיפה. כמו במקומות רבים במקרא (למשל בדיבר "לא תחמוד") הנישואין הם ביטוי נוסף לכך שהאישה מצורפת לרשימת הקניין של הגבר: העבדים, המקנה וכול אשר לו. במקור, ניתן היה לשאת גם מספר נשים, בדיוק משום שנשים הן חלק מן הקניין.

(מעניין לציין: היות ששלבים לימינאליים בטקסי מעבר נתפסים כמסוכנים, גם בטקס הנפוץ בישראל קוצר שלב האירוסין/קידושין למינימום האפשרי, ולרוב הם מבוצעים, יחד עם חתימת הכתובה, ממש בסמוך לטקס החופה (=נישואין). וגם מעניין שמקור מנהגי הטבעות הוא כנראה מיוון העתיקה, ואולי אף ממצרים העתיקה).

כתובה. תנאי השימוש מנוסחים, נחתמים ומבוצעים על ידי גברים.

קודם לנישואין, על הבעלים לעתיד לערוך שני הסכמים ציבוריים של רכישה, תנאי שימוש והעברת בעלות, בעלי מעמד משפטי: קידושין וכתובה. גם את הכתובה רבנים נוהגים להציג כ"מגילת זכויות האישה", אך למעשה זכויותיה מוגבלות וזקוקות לעיגון דווקא בשל היותה כפופה לקניין הגבר. הכתובה דומה להבטחת זכויות העובד בחוזה העסקה לכול החיים, שאותו מנסחים המעסיקים, ורק הם נדרשים לחתום עליו. זכויות הגברים כל כך מובנות מאליהן, שאין צורך לעגנן בכול מסמך. בכתובה מצוין כי החתן רוכש את האישה מיד ראשונה (בתולתא) או משומשת (איתתא=אישה), תמורת תשלום, ומתחייב כלפיה להתנהגות נאותה ולהשבת רכושה (פלוס קנס) במקרה של גירושין. החוזה (שנוסח בידי גברים) נחתם (ע"י גברים), הכסף מחליף ידיים בנוכחות עדים כשרים (גברים) ורב (גבר) – ומשם הדרך לחופה קצרה.

…אחרי הנישואין האישה "נכנסת לרשות הבעל", כפי שמטעים התלמוד.

נישואין זה כבר לא מה שהיה פעם

יש שיאמרו שהטקסים היום מתאפיינים באלמנטים שוויוניים-יותר שחלחלו אליהם. זה נכון, אך בסיכום ביניים אפשר לומר שהטקס והמנהגים הנלווים לנישואין, אינם מצליחים לפרק את אי-השוויון כלפי נשים, אלא, למרות הכול, משמרים אותו, משום מקורות המנהג ועוצמתם. נכון, עצמת הטקס נשחקה. מעידים על כך הגידול במספרי המתגרשים ובכמות הנישאים בשנית ובשלישית; עליית גיל הנישואין; ואבדן ערכם הבתולי (גרים יחד קודם, מקיימים יחסי מין), אמצעי מניעה והפלות; אך האם זה אומר שהנישואין בהכרח נחלשו? האם פעם הנישואין היו מרגשים והיום הם הפכו לטקס מיותר? לאו דווקא.

למעשה, סביר להניח שההתרגשות וה"צרמוניה" סביב הנישואין כיום היא הרבה מעבר לפרופורציות שהיו לטקס הזה אי פעם. מדוע? משום שהנישואין במקור הם לא מוסד רומנטי. בעבר, ביחסים העתיקים בין המינים, היה צורך ממשי לגונן על נשים מפני מין מזדמן או כפוי אשר הותיר אותן מעוברות וטמאות (בעידן הטרום הפלתי) ואת הגברים חופשיים מדאגות. בעבר, זכויות הנשים לא נמדדו בחופש המיני שהן מקנות (פמיניזם בסגנון סקס והעיר) אלא דווקא להפך: היה צורך לגונן על הנשים מפני מין לא אחראי. וזה לא הכול, הנישואין שימשו, ועודם משמשים בקהילות רבות, ככלי לגישור על מריבות, לחיבור בין ממלכות (להשיא נסיכים/ות), לניהול יחסים כלכליים (כגון: נישואי חליפין, ככלכלת מתנות, וכעסקאות שונות), לנשיאת מספר נשים (כדי להקל על עול ניהול הבית, ולהביא יותר ילדים, שהם אמצעי ייצור נוספים) והיוו פתרון פרקטי. כך שבייסודם, הנישואין הם לא מוסד רומנטי, ולמרות הרומנטיקה הנלווית אליהם כיום, כללי-השפה והטקסים עודם נובעים מהמוסד העתיק וקשורים אליו. זוהי גם הסיבה שבגינה הנישואין אינם רק עניין אינטימי של בני הזוג, אלא הוא מחייב ומנוטר על ידי הקהילה כולה, כולם "חוגגים" את הצלחת העסקה, והריטואל מנוהל על ידי נציג-הקהילה.

לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל – לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

3 תגובות

מתויק תחת כללי

על שנאת הנשים בענתות

מאת: עידן לנדו (מתוך הבלוג לא למות טיפש)

העדויות הקשות שזרמו בימים האחרונים על הלינץ' בענתות חשפו, או אולי רק חידדו, כמה הבטים אפלים במיוחד של מפעל הכיבוש. למשל: העובדה שבתחומי התנחלויות רבות ישנן קרקעות פרטיות של פלסטינים; למשל, העובדה שכוחות הביטחון עומדים מנגד בשעה שערבים או פעילי שמאל חוטפים מכות; למשל, העובדה שחלק ממחטיפי המכות הם קצינים בכירים בעצמם.

אבל פן אחד וקשה במיוחד של העדויות – ובפרט בעדויות הנשים – הוא האלימות המינית. טשטוש הגבולות הזה בין שנאה לאומנית לשנאת נשים הוא לא חדש כמובן (לא במקרה נוכס המונח "שוביניזם", שבמקור ציין קנאות לאומנית, לזירה המגדרית); אירועי ענתות רק הבליטו אותו מאד.

הנה מקבץ שאספתי (לא כולל פייסבוק).

אחת

"מבחוץ המתנחלים דופקים על חלונות הביתן, מנסים לצלם אותי, מסמנים באצבעותיהם קו לאורך הגרון – להראות לי שישחטו אותי. צורחים – 'תוציאו אותה החוצה, אנחנו כבר נטפל בה, קיבלה מה שמגיע לה הזונה!'"

שתיים

"'יא מתייוונת', 'יא מזדיינת עם ערבים בתחת', 'יא שרמוטה', 'בואי, בואי אני אזיין אותך'… רוצה להתרחק, אבל חוששת לרוץ. נסוגה, בקצב, הגב לשביל – הפנים לתוקפים, מפחדת להפנות אליהם את הגב. הם ממשיכים לקלל ואחד מתקרב אלי יותר מדי וחופן את מפשעתו – 'אני אזיין אותך!'. הוא היה רציני."

"שתי בעיטות ברגליים והייתי על הרצפה. 'תיפלי יא שרמוטה!' הם צעקו לי בסיפוק רב."

שלוש

"כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."

ארבע

"שלושה פונו לבית החולים, ביניהם יאסין שפונה עם גולגולת פתוחה ואשתו ששברו לה מקל של מטאטא על הראש ולאחר מכן הטרידו אותה מינית."

חמש

"המתנחלים ממש הפשיטו אותי מבגדיי בענתות. מנסה להירגע. ההסטוריה תקבור בדם אותם ואת האפרטהייד המרושע שלהם."

* * *

כל החומרים המוכרים כאן, בריכוז גבוה. האשה שבאה להזדהות עם ערבים מחללת את הכבוד הלאומי, ולכן גם את שלה הפרטי; כמוה כזונה. בגלל שהיא זונה של ערבים, מגיע לה שגם אנחנו נזיין אותה. אבל הזיון שלנו הוא עונש, השפלה, ולכן, כמובן – בתחת. כי אנחנו לא רק גזענים ושוביניסטים, אלא גם הומופובים. אפשר ללמוד לא מעט על הפסיכולוגיה של האונס, של המצב המנטלי שבו מומר האקט המיני לאקט של נקמה וגאולת הכבוד העצמי המחולל, דרך הטקסטים האלה.

צריך לקרוא את העדויות במלואן. אני אומנם לא מומחה בתחום, אבל נדמה לי שצפים בהן בבירור סממנים פוסט-טראומתיים: האלם הראשוני (קודם יצאו עדויות הגברים, לקח לנשים יותר מיממה להשתחרר מההלם), הקיטוע של הזיכרון ל"פלאשים", ותחושת דיסוננס חריפה, עד כדי פיקפוק שהדברים באמת קרו.

אז הנה, למי שלא שם לב עד היום, הדברים מוגשים באופן נוח לעיכול. חברה של אדונים היא חברה שמשגשגת עלשנאת החלש. ודוק: לא רק הדרה וקיפוח, אלא ממש שנאה, עם דם בעיניים ואגרופים קמוצים. החלש מזכיר לאדון את חטאיו, החלש מזכיר לאדון שגם הוא בעצמו חלש, מול אדונים חזקים ממנו. המתנחל האדנותי שונא את הפלסטיני, הימני זקוף-הקומה שונא את השמאלני "המתרפס", הגבר שונא את האשה; השנאות מטפחות זו את זו ומתלפפות זו סביב זו, ויוצאות להלום במי שעורר אותן (ובכך הן נבדלות מסתם שנאה, שאיננה מופנית לחלשים).

אומנם כן – השוביניזם איננו נעצר בימין והלאומנות איננה נעצרת אצל הגברים; יש די והותר שמאלנים שוביניסטים ונשים לאומניות. ובכל זאת, הזיקה העמוקה בין שני פניה של שנאת החלש מגיעה למיצויה המזוקק ביותר אצל מי שיכול להרשות לעצמו ליהנות מכל סוגי האדנות הפטורים מעונש: גבר-יהודי-מתנחל-קצין-משטרה.

באתר "הימין האמיתי" (לחצו על התמונה) כתבו: "שמאלנאצית שפיצצו אותה במכות".

3 תגובות

מתויק תחת כללי

גם אני השתחררתי בזכות הפמיניזים !

לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל אביב התחלתי להשתעמם באמת. הלימודים לא דיברו אלי יותר. הבנתי את הרעיון. תוסיפו לזה אהבה נכזבת וצריכה לא מבוקרת של סמים קלים ( עלאק "קלים" ), והנה אני מוצא את עצמי עושה דברים מאוד מוזרים.

אחד הדברים המוזרים הללו הוא לשנות את לימודי ההסטוריה שלי בלימודים רב תחומים. מקרה או לא, התגלגלתי למגמה חדשה שבדיוק נפתחה בשם "לימודי מגדר". והנה אני יושב בכיתות מלאות בסטודנטיות עצבניות כאשר בדרך כלל אני הזכר היחידי, או כמעט יחידי.

במרחק הזמן, אני יכול לספר לכם שהיסטוריה למדתי והבנתי היטב. כולם מטומטמים ואפשר לספר להם מה שרוצים לפי האינטרס. זה אולי ברור מאליו לאדם הממוצע, אבל בתור בן של היסטוריון מכובד שבאמת י ו ד ע מה היה בעבר, ואפילו קרה את קיקרו, זה לא היה מובן מאליו בשבילי.

אבל בלימודי מגדר… שם למדתי משהו אמיתי.

זה התחיל כשהבחנתי שאני ממש יכול הזדהות עם הטענות של הנשים. "בגלל המגדר שלי מצפים ממני לדברים".  "לא רוצה שהמגדר שלי יכתיב לי מה לעשות בחיים שלי". "זה שאני אישה לא אומר ש…" . כמעט תמיד יכולתי להזדהות עם הטענות. ומשם הדרך היתה קצרה: בעצם, אולי גם אני קצת מוגבל? אולי גם ממני מצפים לכמה דברים רק בגלל שאני בן?  אולי גם לי קצת נמאס מזה?

ואז זה קרה, בשיעור "מבוא לתאוריות פמניסטיות"  הזכירו את ג'ורג מוסה, בספרו "גבריות בעולם המערבי" או משהו כזה. האמת היא שמעולם לא קראתי את הספר. אבל שמעתי את הרעיון והבנתי מיד. בעוד הנשיות נתפסת כמשהו שלילי שצריך להתנער ממנו, הרי שהגבריות נחשבת לתכונה חיובית, ולכן השחרור ממנה הרבה יותר מורכב.

חיובית? ועוד איך חיובית! אני גדלתי במקום שבו הגברים הם כל מה שיפה בחברה שלנו. אנשי אדמה, בלי חולצה, יפים, שחקני כדורסל, לוחמים קרביים, ומעל הכל הוגנים וישרים. אלו היו גבורי הילדות שלי בקיבוץ. אלו היו הדמויות החיוביות שחינכו אותי להיות כמותם.

והאמת היא שדווקא הצלחתי. הייתי חזק חברתית, הייתי אטלט מצטיין, אני חושב שכן הייתי "גבר" מוצלח. אולי דווקא בגלל זה היה לי את הכוח לראות את הריקנות המטופשת של הגבריות המעושה. אין נחת ברדיפה אחרי דימויים שיקריים. אין נחת.

לא יודע עם זה רק בזכות לימודי המגדר, אבל בהחלט יש להם מקום של כבוד בדרך לשחרור שלי מהדימויים הגבריים הללו. אני יושב וחושב מה אומרים עלי בקיבוץ עובדי השדה שיושבים בחצר וקוראים את דברי הרפיסה הזאת, ובאמת, כבר לא איכפת לי. זה בסדר. גם לפמיניסטיות הראשונות לעגו וקראו להן לסביות ושאר כינויים. אתם יכולים לקרוא לי הומו רכרוכי ( וגם אוהב ערבים ), בסופו של יום אני יחסית משוחרר, ואתם ?

10 תגובות

מתויק תחת כללי