פיתוי ופתיים, אונס ואנוסים

חמש מחשבות על המרכז לפיתוי, על אונס ושכנוע

המרכז להדרכת הפיתוי עורר באחרונה סערה פמיניסטית צודקת. די יהיה לדון בשמם, כדי להבין שלא מדובר בחבורה תמימה. אין זה מקרה שהם קוראים למה שהם עושים ומלמדים "פיתוי". למעשה, מידע רב טמון במושג הזה שהם בחרו, שמציג את עצמם ואת מרכולתם בפנינו. אם כן, מהו הפיתיון? הפיתיון זה מה ששמים בחכה או במלכודת-ציד, ופיתוי זאת הפעולה המניפולטיבית שגורמת לאנשים להתפתות לעשות מה שאחרים רוצים שהם יעשו. בכך "פיתוי" תמיד מבטא את עורמתו של אדם על מישהו או משהו, בניגוד לרצונו, או לפחות לא מרצונו-המלא והחופשי, או לא מתוך ידיעה מוחלטת של המתרחש. הצד השני של הפתיין הוא הפתי. אבל כפי שנראה בהמשך, המרכז לאמנות הבידוי לא רק עושה את חניכיו לפתיינים, אלא גם לפתיים. הטקסטים שלהם חוזרים ומבטאים את האופן שבו, בעזרת מניפולציות שונות, ניתן להטמין מלכודת, להפיל בפח, ולתכסס (א)נשים, וגם את חניכיהם – ובכך נתמקד.

א. בין שיווק, שכנוע והטרדה

נתחיל בהתחלה. כדי להבין את מהות "הפיתוי" הנרכש, עלינו להבין את "סודות" המרכז למניפולציות על נשים, שלא במקרה זוכה להצלחה רבה. נדמה שהצלחתם נובעת משילוב של מצוקה והצלחה מוכחת. מצד אחד, יש צורך של גברים רבים, אשר חשים נחותים בתחרות על לבבותיהן ותשוקותיהן של נשים; ומצד שני המדריכים מיישמים בחריצות מחקרים מעולם השיווק. מקור התורות שלהם הוא באינסוף מחקרים שנערכו על אי-הרציונאליות האנושית, פסיכולוגיה חברתית, קוגניציה, תקשורת בינאישית ומתודות שכנוע. אחרי קריאה ארוכה בחומרי המרכז, אני יכול לומר שה"סודות" המקצועיים שלהם הם לא יותר מאותם החומרים שנלמדים ומהווים את הבסיס להצלחתם של יועצי-תקשורת ודוברים, סוכני שיווק ופרסום, ומהותם היא לנצל-לרעה את תמימות-האנשים (כל האנשים, כולנו), שחושבים לתמימותנו שאנחנו חושבים באופן סדור ומודע, ושאנחנו שולטים במעשינו – שעה שבעצם כולנו (גם) מושפעים ממניפולציות, ולעיתים אף מולכים שולל על ידי תכסיסנים.

כוכבי המרכז לאמנות הדיכוי עם חניך-בוגר, שמתחייב להפוך בחורות לשרמוטות (לחצו כדי לצפות בעצות והטרדות).

הנה כמה דוגמאות לאופן שבו "סודותיהם" לקוחים מעולם השיווק.

רכישה לא מתוכננת. באופן אופטימאלי, כצרכנים, רכישה היא תוצאה של תהליך מסוים: הצורך מוביל לבדיקה, להשוואת מוצרים ומחירים, בהמשך להחלטה אם לרכוש אותם, ובסוף להערכה אוחרת של ההחלטה והמוצר. (תחשבו על זה – זה לא שונה מדי מאיך שהיינו רוצים לחשוב על דייטינג ובחירת בני-זוג). עם זאת, מחקרים רבים מראים שכאשר אנשים נאלצים לקבל החלטה ספונטנית הם מדלגים על שלבים וממהרים לרכוש דברים באופן אימפולסיבי (ולעיתים להתחרט בדיעבד). לכן, סוכני-מכירות ומוכרנים יוצרים מצבים שבהם אנו נדרשים להחליט מיידית על דברים שלא חשבנו עליהם. לדוגמה, במקדונלדס ישאלו אם אנחנו "רוצים שתייה עם זה", או "להגדיל את המנה", משום שהם מניחים שלא חשבנו על האפשרות הזאת מראש, ובכך הם מאלצים אותנו לקבל החלטה מהירה. בדומה, בקופות בסופרמרקט או בחנויות-בגדים יציעו לנו מבצעים של הרגע-האחרון, שגורמים לנו להחליט במקום, ובלי זמן להרהר ולעבור את התהליך הצרכני המלא. כך אנחנו הרבה פעמים מחליטים מתוך אימפולס על מוצרים נוספים, שאחרת לא היינו רוצים לקנות. ההצלחה של הטכניקה הזאת אינה מלאה, אבל גם אם הם מצליחים להגדיל את המכירות ב-20%, הרי שזאת טכניקה חשובה ומשתלמת למדי לשכנוע ותחמון. במרכז להטרדות מלמדים בדיוק את זה. הם מלמדים את הגברים להציע ולהפתיע את האובייקט (נשים) בהחלטות ספונטניות ומקוריות ("רוצה לראות איך עושים שקשוקה"), ומגלים ש(א)נשים מקבלים החלטות כאלו באופן פחות רציונאלי וצפוי. זה כמובן לא ייחודי לנשים, ואפשר לגרום גם לגברים לקבל החלטות לא מתוכננות באופן דומה, ומותר לנחש שבתחומים מסוימים הם יותר קלים לפיתוי מנשים; ובכל זאת, המרכז מציג את הנשים כבריות שפיהן וליבן אינם שווים, באופן שונה מגברים, ואף נחות, שצריך הדרכה והחלטות אקטיביות בשבילו.

לגרום להשתתפות. דבר חשוב בשיווק הוא להפעיל את הצרכן. במקום פרסומת פסיבית, מפרסמים משתמשים לא-פעם בפרסומות מתוחכמות, כאלו שמאלצות את הצופה לחשוב או לעשות משהו. לדוגמה: פרסומות עם טיזר, שבהן אנחנו מנחשים מה צפוי לקרות, או פרסומות שבהן אנחנו צריכים לקפל אוריגמי, או לטעום, או לדפדף כמה עמודים, או לפענח את התחכום של הסיסמה, או לחפש את הכּוֹס של ארומה בתמונה עמוסת-פרטים. מחקרים על דיסוננס-קוגניטיבי (אי ההתאמה בין התנהגות ועמדה), מלמדים שאנחנו בדרך-כלל מצדיקים פעולות שעשינו, ומיישבים את הפער על ידי שינוי והתאמת העמדה, יותר מאשר שינוי ההתנהגות. זוהי הסיבה שאנשים נוטים להמשיך לעשן ולמצוא לכך הצדקות, יותר מאשר להפסיק לעשן כאשר הם מבינים את הסיכונים. במילים אחרות, אנחנו לא עושים משהו אחרי תהליך חשיבה שהביא אותנו למסקנה שזה מה שנכון לעשות, אלא דווקא מצדיקים יותר את מה שכבר עשינו. לכן, כאשר אנחנו משתתפים, ואפילו רק פותחים מקרר, אנחנו כבר מופעלים, אנחנו מואלצים לעשות פעולה, וכך באופן פסיכולוגי, סיכויי הרכישה שלנו (ההצדקה לפעולה שעשינו) גדולים יותר. המרכז לפתיים מלמד את חניכיו לעשות דבר דומה. לדוגמה: לעמוד בזווית שבה האובייקט (האישה) צריכה לסובב אליך את הראש טיפ-טיפה. השיחה איתך מצדיקה ומחזקת את ההחלטה הקודמת שהיא לקחה – לסובב את הראש, ולכן סיכוייך לשוחח איתה גדולים יותר, ולו במעט. לכן הם גם מציעים להפתיע אותן ולשבת במקום לא צפוי, או לומר משהו שגורם להן לחשוב. כשאנו מופתעים, אנחנו לא רק נדרשים לעשות משהו, אלא להתאמץ ולחשוב ולפצח חידה. הסיבה: תהליך החשיבה מפיק אצלנו אושר והנאה רבה כאשר הוא מגיע לכדי הצלחה ופענוח, אפילו של דבר שהוא רק מעט אינטיליגנטי. ככל שאנחנו מבסוטים מהאתגר שהציבו לנו, ומהתחכום של עצמנו כמי שהבין – כך אנחנו מאושרים יותר, רוצים להמשיך את האושר, משתתפים יותר, ומשתכנעים יותר. גם הנטיה הזאת, כמובן, איננה ייחודית לנשים.

מגע. עוד מלמדים את החניכים במרכז על חשיבות ה"קינו". למרות שפת-הסתרים המצ'וקמקת, שהיא נפוצה בעולם הטרנדי והמתעצם של קואצ'ינג והעצמת-אישיות, לא מדובר כאן בשום פלא שהמציאו "אמני-פיתוי". הכוונה היא בסך הכול למגע (אפילו אקראי) באובייקט (האישה). למשל, להגיד לה שהעגילים שלה מאוד יפים ולגעת באוזן, לגעת בגבהּ כשאתה מצביע על כיוון מסוים, או לגעת בפרק-ידה כשאתה שואל אותה מה השעה. הם מספרים לחניכים שהדבר משחרר אנדרופינים והורמונים אחרים שגורמים לאושר, והאושר מחבל בהחלטות הרציונאליות של נשים. וזה בהרבה מקרים נכון, אבל – גם הפעם – לא-רק לגבי נשים, ובמיוחד כשהמגע הוא של בן-המין-השני, או של אדם אטרקטיבי וקורן מביטחון עצמי. מחקרים מעולם השיווק גילו גם שאנו מקבלים החלטות הרבה יותר שרירותיות וחיוביות כאשר אנחנו יכולים לגעת במוצר, וכשהמגע שלו נעים. קרה לכם לדוגמה שקניתם פחית-שתייה שלא תכננתם רק בגלל שהמגע הקר שלה שכנע אתכם ש"בא לכם"? ובכן, לא במקרה המקררים במכולות היום נותנים לצרכן גישה מלאה לגעת במוצרים (והרבה פעמים הם אפילו פתוחים ובלי דלתות למרות שזה צורך יותר חשמל). מוצרים שאפשר לגעת בהם ושהם נעימים למגע נרכשים יותר, והדבר מוסבר באותה הנטייה שלנו, בני האדם, לקבל החלטה חיובית יותר בעקבות תחושה נעימה, ובכך לשבש את תהליך הצרכנות ולקצרו לכדי אימפולס. משתתפים כאן גם הרצון להאריך את מצב-הרוח הטוב, וההשתתפות האקטיבית, ולכן התוצאות מוכחות באופן כמותי. זוהי הסיבה, למשל, שבמרכז לשכנוע גברים כושלים, ממליצים להם לשבת קרוב-קרוב אליהן, לגעת בהן "בטעות", לתת לה יד וכו'.

אפשר כמובן להמשיך עם עוד אינסוף דוגמאות, על חשיבות האלכוהול, יצירת-המצבים-המסוכנים, טכניקות של העצמה אישית ("תחשוב שמגיע לך") ואפילו זלזול והתנשאות על האובייקטים (ובפרט לראות את כל הנשים כאובייקטים לפיתוי ואימון). אבל לפני שנעבור הלאה, נדגיש עוד נקודה מרכזית אחת, והיא המסר: לא הצליח עם אחת, תעבור מיד הלאה. וזה בהחלט עניין חשוב לפתיינים. הואיל ומחקרי ההתנהגות והמניפולציות לא עובדים במאה אחוזים מהמקרים, זה חשוב מאוד ללמד את המשכנעים להמשיך לבחורה הבאה, כי רק כאשר מנסים את הדברים על מספיק בנות (ולעזאזל מיהן), נוצרת האשליה שזה עובד רק בגלל שהן בנות ופתיים, ו"אנחנו" פתיינים, ואפילו אמנים.

ב. מחקרי-שכנוע ואתיקה מדעית

חשוב לומר שהטכניקה הזאת מקרבנת לא רק נשים. המניפולציות האלו מופעלות על כולנו. קחו למשל את הענף של מודיעין-הצרכנים. מעטים יודעים זאת, אבל רשתות השיווק הגדולות (במערב ובארץ) מפעילות אמצעי-ריגול מתוחכמים על צרכניהן, כולל רישום ברקודים, ראיונות וצילומי וידאו שלנו, כשאנחנו מטיילים עם העגלה בסופר. הצילומים ויתר מידע הביון שנאסף מנותחים על ידי חברות היי-טק שמתמחות במודיעין-צרכנים. לא במקרה ישראל הפכה למעצמה של חברות מניפולציה כאלו; הסיבה היא שהרבה מיוצאי יחידות הביון הטכנולוגיות שלה כבר יודעים כיצד לתכנת, לאסוף מידע בחשאי, לרגל אחרי התנהגויות מסיביות של בני-אדם, לארגן את המידע ולנתחו באופן שימושי שינצל איזה "אח גדול" כלשהו. מטרתם היא לגרום לנו לעשות-יותר מה ששהם רוצים שנעשה, ולעשות-פחות מה שהם רוצים שלא. החברות האלו לומדות ומייעצות על ההתנהגות שלנו לבעלי העסקים הגדולים: על אילו מדפים מסתכלים יותר ופחות, מה המסלולים שאנחנו עושים, אילו פרסומות מושכות את העין, איזה עיצוב ומוסיקה משפיעים עלינו ואיך, ומה גורם לנו לקנות יותר, ואת מה. לא בלי-סיבה תמצאו בכול מכולת את החטיפים בתצוגה ליד הקופה, לדוגמה. אפילו העיצוב שלהם הוא פרי של תהליך-עבודה ארוך ומוקפד. זה כל כך מתוחכם, שהרבה פעמים מנסים לשכנע אותנו לרכוש דווקא על ידי אדישות, או על ידי הצעת עגלות-קניות קטנות יותר ולא עמוקות, על מנת שלא נרגיש את המניפולציה, ונחשוב שיש לנו שליטה מלאה על תהליך הרכישה. בפועל ישנו מפעל עצום ומשגשג של אמצעים טכניים וטכנולוגיים שמופעלים על אנשים כדי לשכנע אותם לעשות דברים "מרצונם" – כלומר מרצונם של אחרים, פשוט מפני שיש לנו היום את הידע לעשות זאת. ולפעמים זה עולה לנו הון.

ישנן אפוא שאלות מוסריות רבות שעולות לצד הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים. שאלות שבעבר כבר שאלו מדענים, אחרי מלחמות העולם, הפצצות האטומיות, השואה, הניסויים בבני אדם ותעשיית הנשק. רק קומץ מן המדענים קבעו לעצמם גבולות אדומים ברורים, ואילו רובם העדיפו ומעדיפים להשתתף במעשים נוראיים שונים. עולם השכנוע והשיווק הוא דוגמה אכזרית-מאוד שראויה לבחינה רצינית של הגבולות המוסריים של מדעני-ההתנהגות. בעוד שרבות מהשאלות על האתיקה של המדע נוגעות למדעים המדעיים, גם למדעי ההתנהגות יש חלק חשוב בזירה המוסרית. לא בטוח שלשווק פוליטיקאי מושחת או ראש-ממשלה כושל וגזען, בעזרת מניפולציות על ההמונים, היא שונה מבחינה מוסרית, או שהשלכותיה הן פחות חמורות. גם "לעודד" צרכנים לרכוש (במיוחד בהוצאות גדולות) זה פסול למדי. וכך גם לגבי דוברים ויועצי-תקשורת, שעושים שימוש בפסיכולוגיה חברתית כדי לדברר שחיתות, משטרה כושלת, או פשעים אחרים; פשוט מפני שהם יודעים ומסוגלים לעשות זאת, ובגלל ש"כולם עושים את זה". וישנה כמובן גם בעייתיות כאשר משדלים באופן מניפולטיבי מישהו/י לעשות איתך סקס, או לתת לך את כספו/ה.

ג. אז מי הפתי עכשיו?

כדאי לציין בנוסף שגם המניפולציות של מאפ"י ודומותיה אינן נעשות רק על הנשים. הם משתמשים בטכניקות שיווק ושכנוע גם על החניכים עצמם, כך שגם אלו שרוצים ללמוד להיות "פתיינים" – וחושבים שהם עובדים על כל העולם – הם בעצם "פתיים" שנפלו קרבן לאותן הטכניקות. דוגמה לאופן שבו מדריכי המרכז עובדים על החניכים, היא השפה המיותרת והמאצ'ואיסטית, כמו FC, קינו וכל השטויות האלו, שגורמת להם לחשוב שמדובר כאן בתורה, כת, פולחן או "סודות הפיתוי" – בעוד שבעצם מדובר ביישום ואימון אישי של שכנוע, שאפשר להפעילם על מגוון תחומים. החניכים נופלים בפח השיווק של המכון והעולם הפנימי הזה של "צופן הפעלת האישה" שוב ושוב.

לדוגמה אחרת, הסתכלו על העדות הזאת שפורסמה בעילום-שם באתר המכון. בכתבה מספרת אחת שגילתה שבן-זוגה הסתיר ממנה שהוא פתיין ומדריך פתיינים, אבל אחרי שהיא נרגעת, היא מתפייסת איתו. נסו רגע לחשוב מה חסר בתגובה של הכותבת, שזה עתה גילתה שהגבר שלה מסתיר ממנה סודות. מה אתן הייתן חושבות ומרגישות אילו גיליתן שבן-זוגכן, המנוסה עם נשים אחרות, מלמד גברים אחרים "להשכיב" בעזרת מניפולציות ומשחקי אימפרוביזציה, ועוד מסתיר זאת מכן. האם אין לכן ספקות בנאמנותו ובכנותו לדוגמה? איך תדעו שהוא לא ממשיך להסתיר מכן תחבולות? נשים? למעשה, רוב הסיכויים הם שהעדות הזאת לא רק שאיננה מייצגת את נפגעות המניפולציה, אלא שגם לא במקרה היא נכתבה באופן אנונימי. סביר להניח שבעצם מדובר בעדות מפוברקת, שמטרתה היחידה הייתה לספק לפתיינים פרסומת סמויה וחינמית בוויינט, ולהרגיע את חששותיהם של שועלי-העתיד. אם בקריאה ראשונה האמנתם שהסיפור הזה נכון, או אם לחצתם על הלינק למטה, או אם שילמתם להם מאות שקלים כדי להקשיב למרכולתם – אתם כנראה פתיים, לא פחות מאשר פתיינים. מניפולציות השיווק שלהם פועלות גם עליכם, ואפילו לא שמתם לב.

ד. לדבר בזכות ה-ספק, אבל גם על שמה קורה כשאין ספק

וכאן אני מגיע לבעיה מהותית בשאלת הגבולות שבינו לבינה, שבה אני מציע לחשוב על הדיון הפמיניסטי הקיים – מחדש. הרבה פעמים השיח הפמיניסטי על מה מותר ואסור – כן ולא – מעוגן בעקרונות רציונאליים, או בהנחות רציונאליות, כאילו כל היחסים הם דיון מחושב וקר, בעוד שהמציאות שלנו כלל איננה רציונאלית. למשל, מחקרים רבים מראים שגברים חושבים אחרת ומקבלים החלטות שונות לגמרי במצב של עוררות-מינית (אריאלי 2008; ואפשר לנחש שגם נשים). הרבה יותר גברים משיבים בחיוב לשאלות כמו "האם תשכב עם קטינה", או "האם תבגוד בבת זוגך אם היא לא תדע", כאשר הם משיבים על השאלון עם זיקפה במצב שיא, מאשר גברים שמשיבים על כך במצב רגיל. גברים שנשבעו לעצמם שלא יעשו מין בלי קונדום, מוצאים את עצמם מחליטים אחרת ברגע האמת. התופעה הזאת, של ד"ר גבר ומיסטר חרמן, מוכרת לרבים ברחוב בפתגם "כשהזין עומד, השכל לא-עובד". זה בוודאי לא פותר אותנו הגברים, אלא להפך, מטיל עלינו יותר אחריות. אבל זה עלול לרמוז לנו שלהגיד לגברים, במצב של אי-עוררות, ש"לא זה לא", זה פשוט לא מספיק כדי להשפיע עליהם ברגע המכריע.

יתר על כן, אחרים ואחרות דנים בכך שלעיתים ה"לא" הוא משחק שפוטר נשים-מסוימות מלהראות שהן רוצות מין: "She gets him to do what she wants him to do, while seeming to be forced" – כותבת ננסי פריידי ('הגן הסודי שלי', 1973). גם זה -כמובן- לא מוגבל רק למין בלבד או רק לנשים, ולמעשה מחקרים בתקשורת בין-אישית מלמדים שרוב התקשורת שלנו נעשית באמצעים לא-מילוליים שנלווים למה שאנחנו אומרים, ובעצם שברור לכולם שהמעשים שלנו מלמדים שאנחנו מתכוונים למשהו שונה ממה שאנחנו אומרים. בשפה המחקרית אומרים שתכופות אין הלימה בין הערוץ המילולי והלא-מילולי (למשל: לצעוק בכעס שאת/ה לא כועס/ת, או לבכות ולומר שאין שום בעיה). לאמיתו של דבר, ברוב המקרים של אי-הלימה, אנחנו מייחסים (בצדק) יותר אמינות לשפת הגוף, לטון ולשאר המסרים הלא-מילוליים, שמסגירים באינסטינקט חייתי את מה שהפה לא רוצה לומר. זאת אומרת, שהשורה התחתונה היא שיש בעיה בלפשט גם את בעיית ההטרדות והתקיפות המיניות לכדי הסדר רציונאלי שבו "הוא לא מכבד את מה שהיא אמרה מפורשות", משום שהתקשורת בין אנשים כרוכה ממילא במשא ומתן רגשי ומורכב, שהוא לא לחלוטין מדובר, ואשר מחייב יכולות של פענוח סמלים בתקשורת לא-מילולית. "לא זה לא" זה בהחלט נכון, אבל בכול תקשורת בין אנשים, ובכלל זה בענייני מין, שני הצדדים מנסים לפרש כוונות שאינן חד-משמעיות, ולעיתים לוקחים סיכונים (מיותרים?) פוגעים ונפגעים, וזה חלק מהעניין. ובכל זאת, צריך לדעת לייצר גבולות ברורים! במיוחד כאשר מדובר בגברים ששמים להם למטרה להפיל נשים בפח, ובפרט לנוכח התוצאות. שוב – הבעיה מתחילה כאשר גברים (ונשים) לא יודעים לנהל את המשחק החברתי הזה, ובמקום לפתח רגישות ולדון בגבולות מוסריים, הם מנסים לנחש את רצונות הצד השני (לפי רצונם), וכשמנחשים לעיתים טועים. אלא שכאן המחיר של הטעות הוא גבוה מאוד (ואותו משלמות בעיקר הנשים) ובכך צריך להתמקד. המרכז לתכסיסנות, לעומת זאת, מלמד את הגברים דווקא-לנצל את הבלבול הזה, וטוען שהסוד הוא "פיתוי".

ה. אז איך לדבר עם האישה, ועם הגבר

מה שנחוץ, לדעתי, זה קודם-כל לדבר על הבעייתיות של השיח-הפנימי המעוות של מכונים כאלו, שמלמדים את הגברים שנשים הן כאילו יוצאות דופן, ואפילו אובייקטים וטרף. למעשה, כפי שראינו, כל טכניקות השכנוע האלו יכולות לעבוד גם על גברים, וגם בנושאים אחרים. אבל עצם השיח במכון גורם למשכנעים לחשוב שהם יודעים יותר טוב מהנשים מה נכון להן, והם מלמדים את חניכיהם לזלזל בנשים כבנות-אנוש חופשיות ובעלות מחשבה עצמאית, ומעודדים אותם, בסופו של דבר, להנציח את היחסים ההיררכיים בין המינים.

שנית, צריך לחשוב על פתרונות למצוקה שחשים גברים (ונשים) שרוצים את ה"ספק", שמתקשים בקשרים עם בני המין השני, ושמפענחים מסרים לא-מילוליים כהזדמנות להטרדה, להונאה, להשפלה, או לתקיפה. אולי יש מקום להציע סדנאות אלטרנטיביות לפיתוח האישיות והרומנטיקה – שאינן שותפות לשיח המתנשא כלפי נשים, או לשיח ה"פיתוי" וההונאה בכלל, ובכל זאת שהן מצליחות לגרום לאנשים להגיע לזוגיות ומין (ולא בהכרח בסדר הזה).

ולסיום, אני חושב שצריך להיזהר מלהיגרר בדיונים העקרוניים מלהיקלע לפרטי המקרה הספציפי של ההוא מהפורום לאמנות הביזוי שהודה במעשיו, ומכול עדר תומכיו. בהחלט יש למצות איתו את הדין, אבל יש לפנינו מטרה גדולה וחשובה יותר. צריך לזכור שאם ניגרר יותר מדי לדיון במה שהתרחש שם, ומשום מה, הטענה נגדו בסוף תתערער – הרי שאז תתערער גם הלגיטימיות של כל הסוגיה-העקרונית והחשובה-יותר נגד המכונים האלו. למשל, אם הם ישכנעו שהוא בדה זאת מליבו, או שהמדריכים יגידו שהם עודדו אותו בתגובה בלי שהם באמת קראו, ושהם לא שמו לב להודאה-באונס כשהם אמרו "זה מה שלימדנו", אז כל מה שיישאר לנו בידיים הציבוריות זה בלון עם הרבה אוויר. וזה מסוכן. במצב כזה נוכל לכל היותר לשאול – למה הסרתם את זה (ואת יתר החומרים) מהאתר, מה אתם מסתירים וממה אתם מפחדים. וזאת כלל לא המטרה. הבעיה עם המכונים האלו גדולה יותר מהאנס הבודד, והסוגיה גדולה גם מסך כל מטרידניה. היא נוגעת להנצחת נחיתותן של נשים; להצגתן כאובייקטים פסיביים, שצריך להמשיך ולנסות להוליכן שולל, כטרף, אחת אחרי השנייה; להכשרת גברים לתכסיסנות כלפי בני-אדם; להגדרתן של נשים כמטרה פגיעה ונוחה; ולרידוד הנשים לכדי אובייקט, שעיקר ייעודו הוא מין.

והאמת היא שהמאבק במכונים האלו יהיה מורכב וקשה, דווקא משום התמיכה הציבורית של גברים שמצויים במצוקה של תקשורת-אישית מול נשים.

43 תגובות

מתויק תחת כללי

43 תגובות ל-“פיתוי ופתיים, אונס ואנוסים

  1. מיקי

    1. היום עברתי ברוטשילד וראיתי בברור חניך של הזה מנסה לדבר עם אישה שעברה ממול. היא, מתוך הכרת הסערה האחרונה או נסיון התעלמה והגבירה את צעדיה. תיסכלה אותי מאוד ההשפעה שיש לתרגולים ולתורה הזו על המרחב הציבורי. על האישה שמרגישה בטוחה פחות ומאויימת וההשפעה עלי או כל אדם אחר – נאמר שלמישהו הייתה שאלה אמיתית אליה ממה השעה ועד צורך אמיתי בעזרה. זה עוד נדבך בכוחנות ובביטול האחר. איכס.

    2. אותו חניך שאנס את המתמחה – קשה לי לחשוב שאפשר להרשיע אותו במשהו ללא עדות ועל סמך ההודאה שאינה הודאה. מצד שני, יש לחקור את מעשיו ודבריו ברצינות. אם יעצרו אותו לשבוע ויחקרו אותו ללא הרף בנעימות המשטרתית האופיינית, דיינו.

  2. hilanoga

    מאלף, תודה!
    זה ניתוח נהדר של התופעה מהפן הצרכני, ובהחלט עזרת לי לחדד כמה מחשבות שהיו לי בנושא.

  3. לינדה

    פוסט חשוב שמראה את הקורבנות של הגישה הדסנית הכלכלית.
    במקומות אחרים דיברו שסדנאות ל"פיתוי" באות על מנת לענות על צורך.
    שוב זה מנוסח בלשון צרכנית "הצורך","החסך" שאותו ניתן למלא בעד קניית מוצר, תשלום בעדו ושימוש באובייקט.
    תודה!

  4. jonbarz

    ניתוח חד, מאיר עיניים. תודה.

  5. מוזבי

    התחושה שאני מקבל מפוסטים מהסוג הזה, היא שנאה למרכז לאמנות הפיתוי (שאני שותף לה) ושל ניסיון רטרואקטיבי להסביר מה לא בסדר בו (שאני מתקשה לקנות). לבצע אנלוגיה בין המרכז לאמנות הפיתוי לרשתות השיווק לא גורמת לי להבין יותר את הבעייתיות של תרבות הפיתוי. היא רק גורמת לי לא לרצות לעשות קניות בסופר.

    הנושא שסביבו הפוסט הזה ופוסטים רבים כמוהו רוקדים סביבו, בלי ממש לגעת בו, היא האם השיטות של המרכז לאמנות הפיתוי הן אפקטיביות או לא. מה שאני קורא בין השורות בפוסט הזה ובפוסטים דומים אחרים (ותקנו אותי אם אני טועה), הוא שהטכניקות אפקטיביות – אבל הן לא עובדות "עלינו". כאשר "אנחנו" הן נשים נאורות, משכילות, שמכירות תיאוריות מגדריות ופמיניסטיות ולא מהיום. הטכניקות כן עובדות על נשים "אחרות", תמימות יותר, משכילות פחות, ואנחנו לוקחים על עצמנו את התפקיד של להגן עליהן, לחנך אותן, וכן הלאה. סלחו לי, אבל זה חיפצון נשים קלאסי.

    • לא פמניסט

      אני לא חושב שזה מה שכותב הפוסט ניסה להגיד. לפחות מה שאני הבנתי מהאנלוגיה המפורטת לקניות בסופר הוא שזה עובד על כולם – כולל על ד"ר למדעי ההתנהגות בבואו לקנות שני קוטג', יש מצב שייקנה גם גבינה לבנה עם זיתים אחד בנוסף.
      גם האישה המשכילה ביותר, עם הכרות מעמיקה בתיאוריות פמניסטיות קלאסיות, נאו-קלאסיות, פוסט קלאסיות וכו' יש בה גם חלקים שלא פועלים רק מהאינטלקט או רציונאל. כמו שהכותב ציין זה יכול לבוא ברגעים של משבר אישי, בלבול, וכו', כי אין מה לעשות, לטוב ולרע אנחנו בני אדם ולא מכונות. וברגעי ערעור של המערכת, בו הרציונאל קצת פחות חד ועומד על המשמר – גם אותה הפתיין יצליח ללכוד.
      ואם כבר לדבר על האישה "האחרת" (וזה תמיד מישהו אחר, אנחנו הרי לעולם לא מסתכלים או מדברים על עצמנו, אנחנו תמיד בסדר ומושלמים הרי…) אני בכלל לא חושב שיש קשר להכרה בתיאוריות פמניסטיות אלא יותר למשהו אישיותי. לא צריך לדעת על כלום מסודר על מעמד האישה כדי להחליט בעצמך שאת לא הולכת עם איזה דביל עם שעון יוקרתי שניגש אליך ברחוב. הגיון בריא מספיק. אבל כאמור הגיון בריא ויכולת מחשבה רציונאלית הם לא תמיד באים בקידמה שלנו. אני מאמין שיש לזה קשר לאינטלגנציה באופן כללי ולא להשכלה כזו או אחרת.
      כידוע לנו לא חסרים פרופסורים למוסר נטולי מוסר. אז רק לדעת את התיאוריות הפמניסטיות לא הופך אותך לחסינת פיתוי.

      • תמר

        נראה לי שזה לא מדויק. להבנתי, ההצלחה של חלק גדול מהשיטות שמפעילות אצלנו תגובה לא רציונלית מותנית בכך שהן לא חשופות לצרכן. נכון, גם כשאתה מכיר את כל המניפולציות, עדיין תהיה מושפע במידה מסוימת, אבל בכל זאת המודעות הופכת אותך לצרכן יותר ביקורתי, רציונלי ושקול. לכן, ההיכרות עם כתביה שלקתרין מקינון אולי לא תעזור לי בהתמודדות עם הפתיינים בעיני עצמם, אבל המודעות לקיומם של קורסים ולשיטות שנלמדות בהן דווקא תעזור.
        התקווה שלי היא שכל הבאזז התקשורתי סביב מאפ"י יגרום ליותר נשים לזהות מתי הבחור ששואל אותן שאלה תמוהה ברחוב הוא מטרידן עלוב ששילם כסף טוב בשביל שילמדו אותו את המובן מאליו (במקרה הטוב) ואת המנוגד לחוק ולמוסר (במקרה הרע).
        מנקודת ההסתכלות הזאת, לפוסט כמו זה יש חשיבות בכמה מובנים:
        א. לעזור לנשים להבין באילו מניפולציות משתמשים הפתיינים, כך שתדענה לא לבלוע את הלוקש.
        ב. לגרום לכל מי שקונה את הילת הסודיות והשיטות המסתוריות של המרכז להבין שאין כאן שום סוד או מסתורין. מדובר בשיטות שיווק פסיכולוגיות שעובדות על כולנו. כשקונה לא החלטי עומד מול מוכר נחוש, הוא יגיד "לא" בפעם הראשונה והשנייה, ובשלישית ייצא עם מוצר שהוא בכלל לא רצה, וירגיש רע לאחר הרכישה. בדיוק אותו הדבר לגבי בחורה מנומסת ותמימה שהופתעה על ידי מחזר עיקש ונחוש.
        אני מבינה את הרצון להיות מיוחד, להשתייך לקבוצת אליטה של יודעי דבר, השולטים ברזי קסם וצוברים כוח והשפעה. אי שם בגיל 15 התעניינתי בוויקה וחלמתי על היכולת לקסום ולכשף. מהר מאוד הבנתי שאין כאן שיקויי קסם, רק אמונה דתית באלים, חיבה לטקסים והמלצה על תזונה בריאה. אני מקווה שגם חניכי המרכז לאמנות הניצול יתבגרו ויבינו שמוכרים להם אמיתות פשוטות במסווה של תורת סוד עתיקה.
        ברגע שאנשים יפסיקו לקנות את הבולשיט הזה של "שיטות סודיות", "שפת קוד שידועה רק למעטים" ו"ידע נסתר", ויבינו שאין כאן שום קסם, מוסד כמו מאפ"י ימצא את עצמו על סף פשיטת רגל. ומה יעשו ההמונים שמחפשים קסם אקזוטי? אולי יתפכחו וילכו ללמוד מנהל עסקים, ואולי ילכו לעסוק בקבלה (ששם לפחות יש איזשהו עומק מחשבתי, ולא רק סוד). מי יודע.

      • לא פמניסט

        מסכים איתך תמר, אם כי למרות שעכשיו השיטות נחשפו ברבים, כנראה שיבאו הרב פתיין הבא וימציא את השיטה הבאה שלא תהיה מוכרת. זו "טיבה" של אמנות.
        דבר שני, אני לא חושב שזה ימנע מגברים ליפול ללוקשים הללו. מי שנואש (לכל דבר, לא רק למין/אהבה) יחפש את הפתרון הקל והמהיר יסכים לכל דבר, בלי לחשוב על מוסר.
        אבל צעד צעד זו הדרך היעילה. אז המשיכו כך.

      • תמר

        (התגובה מתייחסת לתגובה שלך בהמשך השרשור)
        אתה צודק, תמיד יהיו פתאים ופראיירים. תמיד יהיה מי שיתקשר למודעה של "בואו להוריד 20 קילו ב-15 ימים בשיטה חדשנית!" או "בואו להרוויח 50000 שקלים בעשר שעות עבודה (ואנחנו לא פירמידה, בכלל לא)".
        מצד שני, הבאזז סביב מאפ"י יכול גם להעלות את המודעות של מערכת האכיפה, מערכת החקיקה, התקשורת ובעיקר הציבור למה שקורה כאן. לפירמידות זה הסב נזק לא מבוטל, אולי גם כאן זה יקרה.

    • אפקטיביות במה? בלראות בחורות כמקשה אחת? כפתיות יותר מגברים? כמושא של הפלה בפח שאחרים חושבים עליו?

      כמובן שאם קבוצה של אנשים יושבת ומתכננת איך לתחבל ולתכסס משהו, סיכוייה להצליח להשפיע על אדם תמים, שאינו מוכן לכך, הם גדולים יותר מאדם שגם הוא לא מוכן לכך. אף אחד לא "לוקח על עצמו את התפקיד של לעשות לנשים" שום דבר, חוץ ממך – ובמקרה שלך אתה רוצה לעשות להן משהו מאוד מסוים.

      • מוזבי

        לא כל כך ברור לי מה אתה אומר כאן. מצד אחד אתה נותן למאפ"י יותר מדי קרדיט, מצד שני אתה לא נותן להם קרדיט בכלל. מצד אחד אתה אומר שהטכניקות של מאפ"י היא איזשהי תרופת פלא שתגרום לכל אחד לשכב עם כל אחת באופן ודאי ומיידי, מצד שני אתה אומר שאף בחורה ברת דעת לא תיפול בפח. בוא ניקח את הדברים קצת בפרופורציה – מאפ"י או שום אירגון דמוי מאפ"י לא מבטיח לך סקס בדייט הראשון. למעשה, אם אני זוכר נכון את הדברים שקראתי ב"המשחק" של ניל שטראוס (ספר שסוקר את תרבות הפיתוי), גם גבר שבקיא בטכניקות הפיתוי צריך לצבור לפחות עשר שעות של אינטראקציה אישית עם בחורה כדי שהיא אפילו תחשוב על סקס. עשר שעות אולי לא נשמעות כמו הרבה זמן, אבל עשר שעות נטו של שיחה זה הרבה יותר מדייט אחד, וגם יותר משניים או שלושה. זה אומר כמה ימים או שבועות מרגע הפגישה, שזה די והותר זמן בשביל אישה לשנות את דעתה, לתפוס רגליים קרות, להכיר בחור אחר וכו'. לחשוב שבכל הזמן הזה, האישה היא מהופנטת על ידי טכניקות הפיתוי וחסרת יכולת לשלוט בעצמה וברצונותיה, זה קצת לא ריאליסטי.

      • בדיוק. רק לא "פלא" אלא נטיה אנושית. וההכרה בעובדת ה"הצלחה" לא אומרת שאני אוהב את מה שהם עושים.

        תראה, טובי הרופאים המציאו פניצילין וריפאו מחלות, אבל גם תרמו לניסויים בבני אדם ולנשק ביולוגי. טובי הפיסיקאים תרמו לשליחת האדם לחלל, ולהבנת מזג האוויר, אבל גם אחראים לנשק הגרעיני ולפיתוחים הדפוקים ביותר של המלחמה.
        טובי המהנדסים והמתכנתים תרמו להקמת מארגי מידע חופשיים, לארגון והנאה, ולרובוטים שיחליפו איברי גוף של נכים – אבל גם למערכות ריגול, לזיהום הסביבה, לרובוטים של מלחמה ועוד. וטובי מדעני-החברה תרמו לשילוב שונים, לשיפור בחיי הפרט ולהבנת מגמות חברתיות, אבל גם תרמו למשכנעיסטים למיניהם. בין שהם משכנעים ומדבררים עריצים, פוליטיקאים כושלים ומושחתים; בין שהם מדבררים מלחמה; בין שהם עוזרים לתאווי-בצע לתחמן אחרים בסופר; ובין שהם עוזרים לגברברים לנצל לרעה נשים, לפי צרכם.

        אתם אמנם לא מפצחים את הגרעין, אבל אתם מרמים. מרמים את הנשים ואת החניכים. זה שאתם מצליחים ונשענים על "קידמה" מדעית, לא אומר שאתם נמצאים בחזית הקידמה המוסרית. במקרה הנוכחי, הכול כמעט פסול. הגדרת המטרה והגדרת האמצעים. המטרה עושה את הנשים לאובייקט, לטרף, ולשונות ונחותות מגברים (כי הם מחליטים עבורן ולוקחים יוזמה). האמצעי הוא תיחמון וניצול, לא העצמה תמימה. אפשר היה באותה המידה ללמד גברים ונשים כאחד את אמנות הפלירטוט, תוך עירנות למצבים של פגיעה באחרים, זלזול, והצבת גבולות.

      • מוזבי

        סגנון הכתיבה שלך מאוד מרשים, אבל אני תוהה על הקשר בין הסגנון לתוכן. מה שאתה אומר הוא שמצד אחד, רשתות השיווק משקיעות המון זמן, כוח אדם ומשאבים בלגרום ללקוחותיהן בלבול רגעי שגורם לבחירה בלתי רציונלית אחת, או כמה בודדות. מצד שני, כל חנון שעבר את הקורס של מאפ"י יכול להפנט בחורה למשך שעות, ימים ושבועות, לגרום לה לרצף של מאות בחירות שגויות כאשר כל אחת ואחת מהן פועלת לטובתו (הרי בחירה "נכונה" אחת תשבור את הקסם ותשחרר אותה משליטתו של הגבר). מצטער, אבל זה נראה לי על גבול המדע הבדיוני.

        או במילים אחרות, אני פשוט לא חושב שהטכניקות של מאפ"י עובדות. כל השיח על מאפ"י מתרכז מצד אחד במטרידנים מדיזנגוף סנטר ועזריאלי, ומצד שני באונס התיירת הצ'כית. אף אחד מהשניים הוא לא עדות לאפקטיביות של מאפ"י.

      • מה שלומדים במכון לתסכוס ותיחמון מבוסס על אותם העקרונות של השיווק ושכנוע. יש על כך ספרות עניפה, ואין פלא שאנשים מדווחים על "הצלחה".

        בשום מקום לא טענתי שזה מאפשר "להפנט בחורה למשך שעות, ימים ושבועות", זאת אולי פרסומת סמויה למכון, אבל היא קשקוש במיץ. להפך, כתבתי שזה לא תמיד עובד, ולכן הם חייבים לדבוק בשיטה ולהמשיך הלאה לאובייקט הבא. הכלל הזה, אגב, נכון לכול הטיה אנושית: אנחנו יכולים לדעת דברים רק על הסטטיסטיקה של המספרים הגדולים, לא על המקרה הבודד. טכניקות מסוימות בהחלט יכולות להגדיל את הסיכויים של אדם לשכנע ולשווק (את עצמו או מוצר), והרבה פעמים מתוך כוונה לא-טהורה. גם למכור לצרכנים במאות אלפי שקלים מה שהם לא צריכים (או מלחמה, או פוליטיקאי מושחת) זה לא מוסרי מסיבה דומה, אלא שכאן יש לזה גם את הרקע של דיכוי נשים שהם מחזקים, ובמקרים מסוימים (רבים מאוד) זה יכול להגיע להטרדות ולמעשים אסורים. להזכירנו, בגלל שהעקרונות האלו פועלים בקמפיינים ציבוריים, פוליטיים ואחרים, "כולם" שוכרים להם "יועצים" לשכנוע. אין צורך בהרבה מחשבה כדי להבין שחבורה של אנשים שתתבונן ותלמד שוב ושוב ושוב מהצד, ותכין מלכודת לאדם שאינו מוכן לכך, מתישהו תצליח, ולמעשה תצליח יותר ממה שהיינו רוצים.

        שנית, הטענה ש"בחירה נכונה אחת תשבור את הקסם ותשחרר אותה משליטתו של הגבר" היא לא נכונה ולא רלוונטית. כאמור, אפשר לנהל קמפיין לאורך זמן, וגם מטעויות אפשר להשתפר, ולצאת ממשברים. הסברה/שיווק/שכנוע עוסקים הרבה בטיפול וניהול משברים. בנוסף, הטכניקה הספציפית של רכישה ספונטנית היא רק אחת המניפולוציות שמפעילים מוכרים, והבאתי אותה כאן רק כדוגמה. העובדה שהטכניקות האלו (שאינן שלהם) עובדות, גם על נשים וגם על החניכים, לא מורידה ולא מעלה מההטרדות שלהם והאונס. כשאנשים מדווחים על זה שזה עובד להם, הם מפרשים לא-נכון את הסיבה לכך. הסיבה היא לא שנשים פועלות אחרת וצריכות שיחליטו עבורן, ובטח לא שיש סודות פיתוי שמאפרים להפיל נשים במלכודת, או להחליט עבורן.

      • תומר

        ברשותך, שתי שאלות מתודולוגיות:

        1. "אנחנו יכולים לדעת דברים רק על הסטטיסטיקה של המספרים הגדולים, לא על המקרה הבודד. טכניקות מסוימות בהחלט יכולות להגדיל את הסיכויים של אדם לשכנע ולשווק".
        מאיפה לך שהטכניקה עצמה היא זו שעבדה ולא המספרים הגדולים עצמם? הרי עד אותו קורס שהוציא אותם לשדרה ולקניון, הנסיון של אותם בחורים היה לרוב ספורדי ומהול בטונות של חוסר בטחון.

        2. "אלא שכאן יש לזה גם את הרקע של דיכוי נשים שהם מחזקים, ובמקרים מסוימים (רבים מאוד) זה יכול להגיע להטרדות ולמעשים אסורים"
        מה זה מקרים רבים מאוד? יש לך נתונים? יותר רבים מהטרדות ומעשים אסורים בקרב האוכלוסיה שלא לקחה את הקורס? זה שזה יכול להגיע למקרים של אלימות זו אולי הנחה מתקבלת על הדעת, אך דיבור נחרץ כזה בין סיבה לתוצאה, בלי בדיקת הסברים חלופיים ומימדי התופעה בקבוצת ביקורת שלא עברה את הקורס, דומים לניסויים של מה-שמו שהושיב ילדים מול טלוויזיה ואז הביא להם בובת נחום תקום כדי לטעון שטלוויזיה מובילה במקרים רבים לאלימות לאחר חשיפה אליה.

  6. גדעון טף

    באמת כתבה טובה, וכתיבה יפה, מאוד נהניתי, יחד עם זאת אני חושב שהרבה מאוד נכתב על איך לא להתחיל עם בחורה, אולי כדאי שמישהו ייכתוב על מהי הדרך הלגיטימית להתחיל עם בחורה מבלי לפגוע בכבוד שלה.
    אני חושב שכולנו ברמה מסוימת משתמשים בטקטיקות המכירה שאותן הצגת כדי להתחיל עם בחורות גם ללא הקורס. החיים הרומנטיים לא יכולים להיות לגמרי רציונאליים כמו שקנייה של מוצר אינה לגמרי רציונאלית.
    אבל הבאת תובנות מאוד מעניינות

    • מורן

      הכתבה מצוינת ומעניינת, קולכם מרענן, חשוב ומרגש.

      גדעון – אתה מקסים. אהבתי את העלאת השאלה – איך כן להתחיל עם בחורה. אז אני יכולה לנסות להשיב מנקודת מבטי האישית מאד, ומבלי להתיימר לומר איך "נכון" אלא מה עבד לי. מתחילים איתי הרבה בחורים וזה לרוב נעים ומחמיא לי. אני גם נהנית לבחון מתי זה נעים לי יותר ומתי פחות. אז ככה: כנות ופתיחות. כנות הכוונה לאותנטיות, אמת אישית, לבוא עם האמת הזאת. זה כנות בהתנהגות ובמילים. כנות, או אי כנות, זה דבר שכל אדם מריח ממרחקים, נשים כגברים, וכמשהו הוא אמיתי, או כן (יעני כנה) – הוא "מוכר" את עצמו הכי טוב.
      בפתיחות הכוונה אינה לדבר גלויות (לא שזה רע, אלא לא זו כוונתי פה). הכוונה היא בלבוא בגישה פתוחה, להקשיב, להרגיש את הסיטואציה. לבוא מחויך, מעוניין, מסוקרן. כשמישהו פונה אלי ככה זה יוצר גם אצלי פתיחות, הקשבה ועניין. ואז יש תקשורת טובה, סיטואציה מזמינה וקרקע פוריה להמשך. כמובן שאם הפתיחות שהבחור מגיע איתה אינה כנה – הדבר מורגש, הזיוף ניכר, וזה מבטל את העניין, שהרי כאמור כנות היא התנאי הראשון.
      כמובן שאם הבחור לא מוצא חן בעיני, הכנות והפתיחות לא יגרמו לי לומר "כן", אבל הן בהחלט ישאירו לי דעה חיובית עליו וה"לא" שלי ייאמר בכבוד וברגישות המגיעות לו, והסיטואציה כולה תהיה נעימה והדדית. בכל זאת, אדם שמציע משהו למישהו צריך לקחת בחשבון שיקבל סירוב.
      אני כשאני מחלקת לאנשים ברחוב הזמנות למופע שלי – מקבלת באהבה ובהבנה אנשים שמסרבים להקשיב לי. זה חלק מהדיל. אני מציעה משהו ומבינה שלא כל אחד ייענה להצעתי או אפילו יסרב בנימוס.
      ובמקרה שהבחור כן מצא חן בעיניי ולו מעט – הרי שזה הכי מגניב. במו ידיו הוא הגדיל לעצמו את הקרדיט שלו אצלי, ויצר סיטואציה נוחה בה ה"כן" שלי משמעותי.
      🙂

    • אני אמנם לא גבר, אבל תמיד כששואלים אותי את זה (ומתוקף עיסוקי האינטרנטי, שואלים אותי את זה *הרבה*), אני מפנה אנשים לאותו פוסט מופתי אצל קייט הרדינג: http://kateharding.net/2009/10/08/guest-blogger-starling-sch
      rodinger’s-rapist-or-a-guy’s-guide-to-approaching-strange-wo
      men-without-being-maced

      מצד שני, אשמח לקרוא את שני הסנטים של הגברים כאן בעניין.

      • מוזבי

        קראתי את הפוסט שצירפת בעיון רב. מה שהבנתי ממנו הוא שכאשר אני ניגש לבחורה זרה ברחוב, בבאר או במועדון, וזוכה לתגובה צוננת, זה לא בגלל שאני ביישן ולא מנוסה ומתחיל איתה בצורה עילגת. זה לא בגלל שאני לא מספיק מעניין. זה לא בגלל שאני מביך את עצמי ואותה.

        זה בגלל שהיא חושבת שאני אנס סדרתי.

        טוב לדעת.

      • אני לא יכולה להגיב לך, מוזבי, אז שוב אגיב לכאן.

        בלשון המעטה, אני חושבת שאתה קופץ למסקנות, ומעדיף להעלב מאשר להבין. לא, רוב הנשים לא יחשדו אוטומאטית ברוב הגברים שהם אנסים סדרתיים. וסביר להניח שאם זכית לתגובה צוננת, הגברת פשוט לא היתה מעוניינת, או שהראית סימן מבלבל אחד שגרם לה לחשוב שאולי זה לא שווה את הסיכון. הקישור ניתן בשביל להסביר נקודה קריטית אחת: אם לא תכבד את המרחב של נשים ואת עצם קיומן שלא-בתור אובייקט, מהר מאוד תסמן את עצמך כבעיה. וזו לא האשמה כלפי כל גבר שלא ידע שלא מניחים יד על מישהי שמוצאת חן בעיניו בשניות הראשונות להיכרות – זה טריק הישרדותי. והוא לא שם כי אנחנו רוצות לחשוב שכל אחד סביבנו אנס. הוא שם כי אין לנו מושג מי הם.

        בישראל הסטטיסטיקות מזעזעות הרבה יותר: שלוש מתוך נשים תחווינה תקיפה, אחת מארבע אונס. אין לי שום דרך לדעת שאתה לא תהיה התוקף הבא, אלא אם תראה מהתחלה שאתה מוכן לכבד את העובדה שמולך עומדת בת אדם שיש לה כל סיבה רציונלית לפחד מיחסי הכח, על אחת כמה וכמה כשקיימים מרכזים כמו מאפ"י.

        זה לא חשד אוטומטי, לפחות לרוב הנשים. אף אחד לא חושדת או מאשימה אותך באונס. אבל יש הרבה חיישנים, והרבה נורות אזהרה שמופעלות. חלק מהנשים יעדיפו לדחות הרבה גברים, גם ללא סיבה "רציונלית", מאשר להעמיד את עצמן בסיכון לא-ממש-מדומיין לתקיפה. ואני ממש לא מאשימה אותן, במיוחד במציאות בה לפחות גבר אחד רנדומלי בשבוע יזכיר להן שהן רק שם כאובייקט, בהטרדה חולפת, ומותר לו לעשות להן מה שבא לו, כי הן רק נשים.

      • כבר אמרתי את זה בעבר – אבל אוי, כמה שאני שונאת את הטקסט הזה. שונאת אותו שנאה מרה.
        זה נכון שרוב האנשים שבאים לדבר איתי ברחוב הם מופרעים ברמה זו או אחרת (דוברי ג'יבריש, מסונדרמי ירושלים, שיכורים, סכיזופרנים… אף פעם לא הבנתי באמת למה. אה, ונהגי מונית, משום מה), ובכל זאת – אני מסרבת לחיות בפחד הזה. זהירה כן, מחושבת כן, אבל מבועתת בכל שניה ושניה, מכל אחד ואחד? חלק מעולם שבו אני קורבן שמחכה לקרות?
        לא. אלף אלפי עזאזל, כל כך, כל כך לא! אם רוצים לדבר איתי – צריך להיות מעניינים ומנומסים (לא בהכרח בסדר הזה), צריכה להיות סיבה טובה מספיק בעבורי להקדיש מהזמן שלי. אבל להתייחס אלי כאל אפרוחה מפוחדת, שלא יודעת אם הזאב הגדול והרע שמולה מאיים עליה ושצריך לעטוף בצמר גפן? זו בהחלט לא הדרך. לכבד את הגבולות שלי – כן. ברור. מובן מאליו, אפילו (כלומר, מאוד לא מובן מאליו לצערי, אבל הכרחי כדי שיהיה סיכוי קלוש ליחס מצדי). אבל יש פער משמעותי בין לכבד את הגבולות שלי לבין להשליך עלי אימה טהורה.

      • מוזבי

        שיר: התגובה הקצרה שלך הרבה יותר רציונלית ומתקבלת על הדעת מהפוסט שאליו הפנית. את מסייגת את החשש מאונס בכמה צורות שונות. הכותבת המקורית לא עושה זאת.

      • מוזבי – אוקיי. אני הצלחתי לקרוא את כל זה גם בטקסט המקורי, אבל טוב לדעת איפה ישנם קצרים בתקשורת בין גברים ונשים מבחינת העברת החוויה. אזכור זאת להבא.

        kuterinyu – דווקא לא קראתי את זה כמוך. אני לא קוראת את זה כ"את. צריכה. לפחד. כל. הזמן!!!!1", אלא כ"שים לב: יש כאן יצורים אנושיים עם תחושת פחד מסוימת, שדווקא די מוצדקת ולכן לפעמים הן יכולות להתנהג מוזר/כמו הביצ'יות הפמיניסטיות האלו שרק צריכות אתה-יודע-מה".

        הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לחיות עם הפחד הזה, 24 שעות ביממה. ואני אכן לא חיה איתו באופן מודע כל הזמן. רובנו לא, או שלא היינו מסוגלות לצאת מהבית. אבל הוא כן שם, ברקע (או ב"אני ההישרדותי", כפי שש.ב. קרא לו). אחרת לא היינו טיפה מתכווצות באופן לא רצוני בכל פעם שחבורת גברים היתה עוברת על ידינו ברחוב, או מצמצמות את עצמנו ככל האפשר במושב באוטובוס. אף אחת לא רוצה להיות קורבן, או חסרת ישע, ולקבל יחס כזה. אף אחת לא רוצה לחשוב שהיא בסכנה כל הזמן – פשוט לא ניתן לתפקד ככה. לכן יש "טריקים", כדי ולחיות את היומיום, ולא רק לשרוד אותו. כל מה שהטקסט הזה מבקש זה מודעות למנגנון הזה.

      • שיר: אה, אז העובדה שאני לא מוכנה לנהל שיחה עם הגברים שמדברים איתי היא כי אני מפחדת מהם?
        אני לא אומרת שזה לא נכון *חלק* מהזמן – אם גברים בוחרים לדבר איתי בסמטה חשוכה ומבודדת, זה לא מאוד אינטליגנטי מצדם. ואני גם מניחה שיש נשים שעבורן זה נכון יותר ונכון פחות. זה לא העניין. הבעיה שלי היא עם גישת ה"הייתי מדברת איתך, הייתי נחמדה אליך, הייתי כל מה שתרצה, אבל אני מרגישה מאוימת אז אני לא. עכשיו אתה מבין?"
        כי בולשיט – כי אולי לא בא לי לדבר איתך? אולי הספר שלי יותר מעניין אותי כרגע? אולי עובר עלי יום רע, וביום אחר הייתי חברותית יותר? אולי עשרות אנשים התחילו איתי ברחוב ואף אחד מהם לא היה שווה את הזמן שלי, והיום אין לי כוח להשקיע בשיחה איתך לגלות אם אתה יוצא הדופן? אולי אמרת משהו כל כך קלישאי שבא לי לקבור את עצמי איפושהו? אולי הבעיה שלי היא לא שאני מפחדת, אלא שהפניה אלי מציבה אותי במקום לא נעים – של תהיי מנומסת ותשקיעי זמן ומאמץ בלדבר איתי למרות שהסיכוי שזה שאני אוהב את איך שאת נראית מנבא שמץ של עניין משותף הוא קלוש, או שתרגישי רע עם עצמך שהתנהגת כמו כלבה?
        אבל כל האפשרויות האלה לא קיימות בטקסט הזה. אם האישה היא ביצ'ית הרי שזה כי היא מפוחדת, והיא מפוחדת כי היא עלולה להפוך לקורבן בכל רגע. מה עם זכותי הבסיסית, כיצור אנושי, להיות לא חברותית? לא לרצות להכניס מישהו חדש לחיי ברגע נתון? לא לרצות להכניס אותך, ספציפית, לחיי, מכל סיבה שרירותית ולא הוגנת שלא תהיה? איפה זה בא לידי ביטוי?
        הטקסט הזה מתיימר להציע פתח למחשבותיהן של הנשים – ומחשבותיהן של הנשים נשלטות על ידי פחד מתקיפה אפשרית. זה מי שאנחנו. זה מכליל, משטיח ומרדד באופן בלתי נסבל. לא הרבה פחות מטקסטים של מאפ"י ודומיהם, האמת.

      • וואו, kuterinyu. אנחנו קראנו את אותו הטקסט? כי הפסקה הזאת כתובה שם, ואני לא ממציאה אותה:

        If you speak, and she responds in a monosyllabic way without looking at you, she’s saying, “I don’t want to be rude, but please leave me alone.” You don’t know why. It could be “Please leave me alone because I am trying to memorize Beowulf.” It could be “Please leave me alone because you are a scary, scary man with breath like a water buffalo.” It could be “Please leave me alone because I am planning my assassination of a major geopolitical figure and I will have to kill you if you are able to recognize me and blow my cover.”

        שנית, אני מבינה את הטיעון שלך. במובן הזה, הטקסט הזה מונוטוני עד אימה. אבל אני לא חושבת שהוא נכתב כדי לתת פתח לכל המחשבות של כל הנשים (לא אפשרי, ואלוהים יודעת שמעולם לא השארתי מספר טלפון בידי חברה/על-יד הצג המחשב לפני שהלכתי להיפגש עם אדם זר), אלא כדי להסביר לגברים שלא מעלים על דעתם פחד מסוים שלא ממש קיים בתודעה שלהם לגבי איך זה מרגיש כשאת מאויימת באופן פונציאלי רק כי את אשה/להטב"ק. האם את מאויימת כל הזמן? לא. זה הרי החתול של שרדינגר, ברוורס. האם את רוצה לדבר עם אנשים כל הזמן? גם לא.

        אבל (ושלישית) כפי שציטטתי לך את הקיפוד בהזדמנות – יש לבן האדם את כל החירויות, באופן בסיסי, מלבד לחיות מחוץ להישג ידה של החברה. וכיוון שאנחנו חיים בחברה, וקשה מאוד לאדם לחיות לבדו ולספק את כל צרכיו כך, צריך לקבוע כללי התנהגות בסיסיים. אם מעל למחצית האוכלוסייה מאויימת באופן פוטנציאלי כל הזמן, זה הרסני כלפי כל החברה. ואם יש הרבה גברים שמסתובבים אי שם בחוץ ואין להם מושג למה זה לא בסדר לעשות X Y Z כשאתה ניגש לבחורה ברחוב, זה גם משהו שצריך לדבר עליו.

    • זה נורא קל: הדרך הלגיטימית להתחיל עם בחורה היא להתייחס אליה כאל בן אדם שהיית רוצה להכיר, ולא חפץ שהיית רוצה לרכוש. לנהל שיחה מנומסת, מעניינת, שמכירה בגבולות האדם שמולך (למשל – הבחור ששאל בחורה דתיה על האוטובוס אם היא בתולה, הנה תרגיל מעניין בשבילך: מעל כמה קוים אדומים לדעתך דילגת ברגל גסה?). כמו שלא תפנה לאדם חדש שאתה מעוניין להתיידד איתו כאילו הוא החבר הכי טוב שלך, אלא תהיה זהיר ותגשש אחר הגבולות – זה בדיוק אותו הדבר עם אישה שאתה מעוניין להתחיל איתה.
      בתור דוגמא אקראית: הבחור שהתחיל לדבר איתי ליד מדף המד"ב בחנות ספרים – להגיד שגם הוא אוהב מד"ב, לדבר על הספר שאני מסתכלת עליו, להמליץ לי על ספרים או סתם לשוחח על העניין המשותף שלנו? זה יכול היה להיות סבבה. הוא יכול היה (אם לא הייתי יוצאת עם מישהו בזמנו) לצאת משם עם מספר הטלפון שלי, כי אני בדרך כלל מחבבת למדי גיקי מד"ב. לעומת זאת, "יש לי 400 ספרי מד"ב בבית, רוצה לראות את הספריה שלי?" – זיכה אותו בחיוך מוטרד-קמעה ומעבר מהיר למדף אחר.

      • אני חושב שזאת גישה אידיאלית, אבל שבמציאות אנחנו עובדים אחרת:

        א. תכופות אנחנו לא מעוניינים במי שמעוניין בנו, בגלל שהוא/היא מעוניינים בנו.
        ב. להגיד שזה "די פשוט" זה הרבה פעמים לא נכון. לאנשים רבים זה קשה לפנות לזרים, במיוחד מהמין השני (זה לא כמו חבר טוב), וחלק מהעניין שאיתו עלינו להתמודד, לדתעי, זה לא להניח שזה פשוט ורציונאלי. זה מאוד אמוציונאלי ומרגש. ולכן האומנות צריכה להיות
        ג. צריך להכיר בזה שיש משהו הרפתקני לפעמים שרוצה להיסחף, לא לעשות עיסקאות. חלק יאמרו שבגישה נכונה היית גם מותחת את העובדה שיש לך חבר עד לקצה גבול היכולת, אילו הוא רק ידע להקסים אותך מספיק, ולא רק "לחבב גיקים".

        השאלה היא איך, למרות שככה עובדים אנשים, אפשר לשמור על כבוד, על יחס הדדי (לא רק של "גברים מובילים נשים") ועל מוסריות.

      • אני לא מדברת על עשיית עסקאות. אני מדברת על להכיר אדם חדש – לא צריך להתנפל (אני חושבת שעל זה אתה מדבר כשאתה אומר שיש אנשים שלא מעוניין במי שמעוניין בהם), כן להביע עניין. לא לפלוש למרחב האישי ולפרטיות שלי, כן להתעניין בי כאדם ולא כחפץ.
        תראה, צר עולמי כעולם נמלה וכל זה, אבל אני יודעת שאם מישהו שמתחיל לדבר איתי נראה מעוניין ומצליח להיות מעניין ומשעשע (הדברים אותם אני אישית מחפשת באנשים), אני אתן לזה הזדמנות. ואין לי שום דבר נגד בחורים ביישניים, או בעיה להיות זו שמתחילה איתם אם, כאמור, הם מעניינים בעיני. אין לי גם שום דבר נגד הרפתקנות והיסחפות, אבל היחס חייב להיות יחס של אדם לאדם, של לצאת להרפתקאה *יחד*. לא כל קשר צריך להיות מספק ברמה רגשית עמוקה, או להיגמר בחתונה, אבל האדם בצד השני נשאר בן אדם גם אם זה רק למטרות סקס והיסחפות. השיחה, הקשר, הכל צריך להיות נעוץ היטב בידיעה הברורה הזו. זה הכל.

      • גדעון טף

        kuterinyu אני מסכים שזו דרך טובה למגע ראשוני עם בחורות שמעדיפות בדרך כלל אינטראקציה יותר הדרגתית – למרות שאני מודה שגם אני אישית מעדיף את ההדרגתיות – ויפה שאת אוהבת ספרות מדע בדיוני – מאוד קשה למצוא בחורות כמוך.

        אבל לעניין עצמו, השאלה הגדולה היא מתי ואיך פורצים אל המרחב האישי, מתי ואיך אמורים לייצר מגע פיזי ולאחר מכן מגע מיני, שכאמור הם חלק מהתכלית של קשר אינטימי, חוץ מזה שהם מאוד כיפיים. זו הרי הבעיה העיקרית, וזה הנושא בו פמיניסטיים כמונו לא עוסקים מספיק וכפי שנאמר כאשר אדם נמצא במדבר ואין לו מים לשתות הוא יתחיל לשתות את החול.
        הבעיה גם שמנהגי החיזור השתנו בצורה משמעותית בעשרות השנים האחרונות, ראיתי לאחרונה את הסרט "חשמלית ושמה תשוקה" שנוצר בשנות ה-50 אם אינני טועה, בה דמות הג'נטלמן הגברי הנורמטיבי מנסה לנשק את האישה בכוח ואמר לה שתסתור לו אם הוא עבר את הגבול. כאמור מנהגי החיזור והפריצה למרחב האישי של שנת 2010 הם מעט שונים, וצריך להגדיר אותם.
        למרות שאני פמיניסט ומכבד מאוד נשים, מתוך הנסיון שלי אני עדיין חושב שצריך להיות מגע פיזי כלשהו בדייט הראשון כאשר זה הוכרז כדייט וכאשר דברים "זורמים" בצורה טובה- במגע אני מדבר על החזקת ידיים, וליטוף קל במקום לא מיני, וכמובן ההתקדמות לאחר מכן תלויה בתגובה של האישה למגע הפיזי. עד היום מעולם לא קיבלתי תלונות לגבי דרך החיזור הזו וכיום אני נשוי באושר… למרות שלמען דיווח נאות, לא הייתי מאלה שהיו שוכבים עם בחורה אחרת כל ערב ואיבדתי את בתולי רק בגיל 25.

        אבל לפי דעתי הגיע הזמן להגיד את הדברים בבירור ולקבוע מניפסט שבו גברים יוכלו לבצע את טקס החיזור שהתרבות כופה עליהם מבלי לפגוע בכבוד של האישה ומבלי לחשוש מעונש או מהשפלה.

  7. אלישבע

    Yay!
    גברים פמיניסטים!
    עלו והצליחו 🙂

  8. הדס

    מוזבי, אני חושבת שהבעיה היא מודעות – אם אישה מודעת לטכניקות ה"פיתוי" ובוחרת בכל זאת לצאת עם בחור שמשתמש בהן, זכותה. אלא שרוב הנשים אינן מודעות, ואלה שכן הן אכן, בדר"כ, אותן הנשים שטורחות בקריאת בלוגים פמיניסטים. אני מקווה שנשים שלא היו מודעות לעניין עד עכשיו ידעו, בעקבות ההפגנה (שנכחו בה אנשים בעלי תודעה מגדרית, גברים ונשים) והדיווחים עליה, שיש כזה דבר "טכניקות פיתוי" וגברים שבשבילם "לא" הוא אופציונלי. אם זה "חיפצון נשים קלאסי" מבחינתך, בסדר.

  9. תמי ריקליס

    מזל טוב, חברים, בהחלט משמח! אם יורשה לי, שתי הערות כלליות קצרות לכולנו. 1. אנחנו דנים ודנות הרבה במושגים גבר/אשה גבריות/נשיות (דיכוטומיות בעייתיות בפני עצמן כמובן) בהקשרים של אונס ואלימות מינית, לפעמים גם בהקשר כלכלי. אבל נדמה לי שאחת המטרות בשימוש בפרספקטיבה פמיניסטית היא דווקא לחלצה מהסוגות הנשיות ה"קלאסיות" ולהתבונן בעזרתה *גם* על דברים פחות מובהקים, או לפגוש בה פתאום במקומות שנראה כי הם בכלל עוסקים ב"משהו אחר" (סתם דוגמה, שמחתי פתאום לפגוש בפוסט האחרון של שלום בוגולובסקי על השחקנים במגרש היהודי אגב ההפגנה בבת ים, הקבלה בין הפסיקה הקבלית למיזוגניה – מיהן אותן בנות ישראל עליהן צריך לשמור מפני ערבים, ולמה?). 2. אני קצת תמהה וסקרנית לשמוע על ההחלטה לקבע גבריות ביולוגית כקריטריון לכתיבה בבלוג על גבריות אחרת. אשמח להשתכנע בעניין, שכרגע אני לא לגמרי מבינה אותו – גם אם הוא מופיע כקונטרה לזירה השוביניסטית של בלייזר ודומיו כמו שאתם מסבירים יפה ב"אודות". בזמנכם, אפשר לפתוח את זה לדיון.
    אבל בחיי, ברכות חמות.

    • יורשה ומוחמא.
      1. נכון ומעולה. הפטריאכיה קשורה בעוד דברים. המטרה היא לחזק את המאבק, לא לבקר את כל מה שהיה קודם. לנצל את הלגיטימיות שלנו בקרב גברים אחרים ולהשמיע הד שותף, לא מתחרה בהכרח.
      2. הרעיון הוא להשתתף במאבק מתוך סולידריות, כשם שיהודים משתתפים במאבק לשוויון הערבים (או הלא-יהודים), הלבנים במאבק השחורים, והסטרייטים במאבק הלהט"ב. המרכזיות היא על ההכרה באי-הצדק, אי השוויון, והצורך במאבק. אני מנחש שלא כולם שותפים לקריאה הבטלריאנית למוטט גבולות והגדרות, כשם שלא כולם היו ממוטטים הבניות אחרות. אישית, דעתי היא שההבניות הן מרכזיות בחיינו ולכן הן הופכות לאמת, לפחות בהווה. לכן: אינני חושב שאני יכול לכתוב פמיניזם שלא-מתוך הפרספקטיבה הגברית (ולא בהכרח הביולוגית). אני מסכים שצריך להיפתח לדיון באמת, ומצטרף לקריאה.

  10. מוזבי

    תשובה להדס ולכמה מהאחרים:

    אני חושב שיש מילה מאוד מתבקשת שלא נאמרת פה. והמילה היא "ערסים". השיח על המרכז לאמנות הפיתוי אומר בסופו של דבר (בלי להגיד את זה בצורה מפורשת) שהקורסים של המרכז הופכים לא-ערסים לערסים, קרי לגברים אגרסיביים וחסרי רגישות שלא מקבלים "לא" בתור תשובה. וכשהם הופכים לערסים, הם מתחילים לאנוס, או לכל הפחות להוות סכנה ממשית לנשים הסובבות אותם. אבל עולה השאלה, מה עם הערסים שלא הזדקקו לקורס כדי להפוך לערסים? מה עם הערסים שהפכו לערסים בגלל שהם גדלו במשפחה של ערסים, בשכונות של ערסים, עם חברים ערסים? בכל זאת, מהקריאה שלי בבלוג "הכצעקתה", לא נתקלתי בהרבה תלונות פרטניות על חניכים של המרכז לאמנות הפיתוי. כן נתקלתי בתלונות על ערסים, שמהוות לדעתי את הרוב המוחלט של השיח ב"הכצעקתה". אז אם כדי לנטרל את החנונים-שמבקשים-להשתדרג-לערסים של המרכז לאמנות הפיתוי, כל מה שצריך לעשות זה לסגור את המרכז לאמנות הפיתוי. אבל כל מה שנעשה זה לנטרל אחוז די קטן של האוכלוסיה הגברית המסוכנת. גם אם נעשה זאת, וגם אם זה יהיה אפקטיבי – מה נעשה עם הערסים, שהאחוז שלהם באוכלוסיה הוא גבוה הרבה יותר?

    • ממש לא רק ערסים. למען האמת, מדובר על טווח אוכלוסייה נרחב (גם בהכצעקתה, גם מנסיוני בחיים. גברים בכל הגילאים, מכל עדה ומכל דת). אבל יש לנו מדיניות מסוימת שם, אז נמשיך לדבוק בה.

      באופן אישי, אלו שבאמת הצליחו לאיים עליי ולהפחיד אותי יותר מכל מעולם לא היו "הערסים" – אלו חלפו על פניי ברחוב – כמו אנשים כמו הבחור ההוא, חבר של חברה, אשכנזי אסלי, שנתן לי טרמפ למקום מסוים בעיר שאז עוד לא הכרתי. הוא דאג לשמור סוג של "מתח" מסוים כל הזמן, ונזכר לעצור בבית שלו (שוב, באזור שאני לא מכירה, כך שלא היתה לי ברירה אלא לעלות איתו ולשחק את עצמי האמא של כל הפעורות כדי שאפילו לא יחשוב על לנסות משהו עד שהוא יוריד אותי במקום שהיה אמור להוריד אותי בו). הארבעים דקות איתו זכורות לי כהרבה יותר מלחיצות מרוב ההערות שקיבלתי ברחוב עד היום. הוא כל הזמן חיפש רמזים וניסה בעדינות לכוון את השיחה לאפיק ה"רוצה להזדיין?". אני רציתי להיות נחמדה, כי אני תקועה איתו במכונית ובדירה שלו בחלקים של העיר שאני לא מכירה, ובכלל, חבר של חברה, אז הוא בטח "בסדר", לא?

      הוא היה יכול להתחיל איתי בגלוי. הוא היה יכול לשאול. והייתי אומרת ישירות, "לא". אבל הוא בחר לשחק מלוכלך, להמשיך לקיים מתח דמיוני באוויר (והמתח הזה ממש לא נתפס כמיני, אלא כאיום) ולנסות ולחפש רמזים לאישור מצדי כל הזמן, שלא ניתן (ועדיין, הוא המשיך לחפש). זה היה קרב מתיש לשרוד ועדיין "לצאת נחמדה" בסוף.

      באופן אישי 2, גם אני לא אוהבת את השיח על גברברי מאפ"י כחנונים. לעזאזל, 95% ממכרי הגברים הם חנונים אשכנזים שלחלקם קשה עם בחורות, ואף אחד מהם מעולם לא ניסה לאנוס או לנצל אותי.

      • מוזבי

        אני מקבל את הדוגמא שלך, אבל עדיין – מעיון בדף הראשי של "הכצעקתה", הרוב המוחלט של הפוסטים הם בנושאי הטרדה של גברים זרים שהמתלוננות נתקלו בהם ברחוב, באוטובוס, וכו'. רוב הגברים האלה, בלי קשר לעדה שלהם, נשמעים לי כמו ערסים. אם את רוצה להסיט את הדיון של "הכצעקתה" להטרדות מהסוג שממנו סבלת מהידיד של הידידה שלך, בבקשה. אבל כרגע הוא לא שם. כרגע הוא מתרכז בשריקות, קריאות מגונות, וכו', של גברים זרים ברחוב.

        ושוב, ערס מבחינתי הוא לא בהכרח מזרחי, בניגוד למה שעולה מדברייך – ערס הוא אדם שמתנהג כמו ערס, וגם הידיד של הידידה שלך נשמע כמו ערס, גם אם מסוג יותר משוכלל מהממוצע.

    • (בתגובה לתגובה השנייה שלך)

      וואלה. עכשיו אני מבינה מה כוונתך בנוגע ל"ערסים".

      יש משהו שעדיין לא יושב לי נכון, בחלוקה שאתה עושה. אם נגיד שערסים הם אלו שמטרידים ישירות, אז הלא-ערסים מטרידים בעקיפין? כי אפילו עכשיו, אני לא ממש יכולה עד הסוף לסווג את הידיד-של-הידידה כהטרדה. כן, הרגשתי מאויימת. כן, זה היה מלוכלך. כן, אני זוכרת אותו בתור חלאה. אבל זו לא היתה הטרדה לפי חוק. הוא לא דיבר אליי באופן משפיל, הוא לא ניסה לגעת לי בחזה או במפשעה (אני חושבת שהיתה נגיעה או שתיים (אקראיות?) בכתף ובגב). הוא פשוט יצר אווירה מתוחה, ואלו דברים שמאוד קשה לשים אליהם לב ולשים עליהם את האצבע, כי הם נוגעים-לא-נוגעים.

      אני גם לא חושבת שנקבל הרבה סיפורים כאלה להכצעקתה, כי הוא פשוט מתמקד בהטרדות רחוב – הtouch and go של ההטרדות המיניות. אבל עוד נראה. יש כמה סיפורי "ידיד של ידיד" בתיבת הדוא"ל שלנו.

  11. העניין הוא, לדעתי, שעד היום ההתייחסות לגברים שמעיזים לדבר על הטרדה מינית, בגידות ותשוקה, דומה להדרכה לעניין הטרדה-מינית לגברים בסאות'פארק, כפי שרואים בקליפ:
    http://www.southparkstudios.com/clips/sp_vid_267347/

    (הפרק המלא: http://www.free-tv-video-online.me/player/divxden.php?id=jqfnl3spb3uw)

  12. י

    עוד אונס/אונס אפור:

    "בסוף המסיבה לקחתי אותה לבית של חבר טוב שלא היה בבית למזלי,היינו לבד. נתקלתי בכ"כ הרבה התנגדויות שכמעט וויתרתי.היה עד כדי כך קשה. הבחורה פשוט לא הפסיקה לומר לי מה פתאום? אני לא כזאת…היית עם החברה הכי טובה שלי. ואני פשוט התעקשתי (כבר אמרתי לכם שאני עקרב לא?) והמשכתי בשלי כאילו לא שמעתי אותה. דמיינתי שהיא אומרת לי דב…רים אחרים בכלל כמו כמה אתה יפה..אני אוהבת אותך..וכו . הגיים הזה פשוט עבד. לאחר ח

    http://www.sodi.co.il/2010/10/דיווח-שטח-בוגר-אומנות-הפיתוי-של-mysod/comment-page-1/#comment-503

  13. ענת לוין

    השאלה היא האם הליך הפיתוי מרש שם את המפתה בעמדה של תקיפה ואת המפותה בעמדה של קורבן…

  14. פינגבק: אל תיגע בי |

  15. me

    כן, עובד. אפשר ע"י מניפולציות ("שכנוע"), מלחמת התשה ("הסרת התנגדויות"), והתעלמות מוחלטת מ"לא" מילולי ופיזי ("התעקשות"), גם כשהוא מובע כמה פעמים, "להשכיב" בחורה. רק שלא משנה איך קוראים לזה, מה שזה בתכלס זה אונס. זה דייט רייפ. ומה שהכי מרגיז אותי זה לא מה ואיך שהם עושים, אלא זה שהרבה מהם מצליחים להתחמק לגמרי מלהודות בפני עצמם שהם אנסים.

  16. פינגבק: הבהרות – לא קוהרנטי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s