כגברים אנחנו חבים חוב גדול לפמיניזם, ויש לנו תפקיד במאבק במיזוגניה

(זוהי גרסה מתורגמת ומקוצרת של הפוסט המקורי שנכתב באנגלית לפני כחודש-חודשיים).

אני באמת חושב שאני בחור ממוצע למדי. אני לא שונה ממך, או עומד להטיף לך כדי למצב את עצמי כטוב מהאחרים. אני לא יותר טוב. וכמו גברים רבים, כשאני נחשף לתנועת ה- #MeToo (לא ממש קמפיין) אני נמלא תקווה והשראה ועצב, אבל גם מחשבות על עצמי ובושה על חרטות מסוימות, חוסר בגרות ושטויות שעשיתי (למרות שמעולם לא נגעתי באף אחת ללא הסכמה, או הלכתי לחשפניות וזונות כפי שעכשיו חלק טוענים שכולם עושים). אבל מה שיש לי לומר איננו רק על עצמי, כאדם פרטי אלא על החברה והזמן שבהם אנו חיים.

ראשית, אני רוצה להדגיש עד כמה אנו הגברים הרווחנו מתנועת השוויון לנשים. לדוגמה: את יצירת תנאים לאבות לקשרים משמעותיים ורגשיים יותר עם ילדינו, את הסיוע בהכנסת הבית מבנות הזוג, את ההיפטרות מאלימות ותחרויות הכוח המאוסות (אם לא הדחקות רגשיות בכלל), את מתן האפשרות לגברים בעלי מיניות לא הטרוסקסואלית להיות מאושרים כמונו ולעצמנו לפחד מהם וממיניות אחרת פחות, את האפשרות להבטיח לנשים ולבנות שאנחנו אוהבים לצמוח בביטחון למלוא הפוטנציאל, ולבנים שלנו את האפשרות לחות את חייהם ביותר דרכים מאשר יכלו בעבר. הפמיניזם מספק לנו אפשרויות חדשות ומשפר את ההוגנות והשחרור שלנו מדיכוי, באופן שבו גם נשים וגם גברים מרוויחים.

(ואם אתם לא מסכימים עם זה, אז אולי מוטב שתפסיקו לקרוא כאן).

עם זאת, אם יש משהו שלמדנו באחרונה זה שהדרך להוגנות עוד ארוכה. יש לנו עוד הרבה מה לתרום ולהרוויח כגברים מהשינוי, מעבר לפוליטיקה של האשמה שמצביעה על מקרים פרטיים. במאמר המלא (באנגלית) ביקשתי להצביע על שני מקומות שמהם אפשר להתחיל.

האחד הוא המופעים המיזוגניים הכל כך טבעיים ביום-יום, כמו קליפים של שירים של זמרות שנהפכו להופעות אירוטיות (שפירושם שכישרון השירה והרבה פעמים גם הריקוד המדהים, פשוט אינו מספיק אם הזמר הוא אישה). בכלל נשים הן קישוט בהרבה מקומות. הבאתי גם דוגמאות נוספות מהאופן שבו יש שימוש נרחב (למשל בממשלה הבריטית, או על קירות של רשתות הלבשה) בבדיחות שנסמכות על, ומחזקות סטריאוטיפים שליליים על נשים באופן שלא היו מעיזים לעשות לקבוצות מוגזעות למשל. זה מראה על נטיה תרבותית והיסטורית מסוימת, שבה נוצרו אנשים כמו טראמפ ויאיר נתניהו, אבל הם לא היחידים. כולנו, במידה מסוימת, משתתפים בשיח של תחרות על נשים והשכבות, או על טיפשותן וכד'.

We all know what I'm talking about...
Credit: South Park Sexual Healing (S14E01)

המקום השני שבו נוכל להתחיל הוא האופן שבו אלימות מילולית וסמלית סקסיסטית הופכת ומייצרת אלימות מיזוגנית בהיקף וחומרה פסיכית. זה הרבה פחות בולט, בעיקר לגברים, אבל ההיקף האדיר של האלימות והרציחות של בני אדם ממגדר אישה הוא פשוט חולני. והוא לגמרי בעיה של גברים, עד כדי כך שאפשר לומר שלאלימות יש מגדר. אולי אפילו מין. יש קשר ברור בין החינוך של גברים להיות חזקים, אלימים, כועסים, לשחק עם מכות ורובים, ולצאת עילגים בכל הנוגע לרגש (לפי מחקרים על ילדים) שעה שנשים לומדות להיות צייתניות, מתגנדרות, מחייכות וכו' >> לבין מופעי האלימות השונים שאנחנו מייצרים, ושחובה על כולנו לחסל. האלימות הזאת מתבטאת גם בלא-מודע החברתי, כמו איך שנשים נאנסות ונרצחות בסרטים וספרים הרבה יותר, במיוחד כשכותבים ומביימים אותם גברים, ועוד יותר מזה במשחקי וידאו (שם זה פשוט מחליא וצריך להיות מחוץ לחוק; ואילו זה היה על יהודים, זה היה כבר מזמן לא חוקי). גם כאן יש דוגמאות ספיציפיות במאמר באנגלית. כמובן שאפשר ללמוד לא מעט מכך שהסרטים, הספרים, המוסיקה ומשחקי הוידיאו וכו' נמכרים כל כך.

כאמור, אני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה. הסקסיזם לא פסח עליי, בעיקר כשהייתי נער. גם אני צחקתי והפצתי בדיחות, ואהבתי להחפיץ ונהניתי מהפריבילגיות השקופות, גם אם בלי שחציתי קווים של הסכמה או תשלום. אבל המאמץ שאני מקווה להשתתף בו הוא קולקטיבי, לא אינדיבידואלי בלבד. הוא מאבק קולקטיבי, ושינוי תרבותי, חוקי, שיחי… אלה הם ממילא הדברים שמייצרים את הסובייקטים, שמכוננים את הפרטים. שעושים אותנו כאלה.

אז עכשיו יש לנו הזדמנות ללמוד, להקשיב, לתמוך, להשתפר ולקחת חלק יותר מבעבר, בכל דרך שנוכל, בהובלת בנות המגדרים האחרים.

תודה שקראתם.

רוצה תה?

הסרטון הוא חלק מקמפיין בריטי רחב, ובמקרה הזה הוא הוכן על ידי הבלוגרית Rocstardinosaurpirat ומשטרת מחוז עמק התמזה.

אני מסתייג מהאופן שבו הסכמה או היעדרה מצטיירות בסרטון כעניין פשוט למדי של שחור ולבן, שכל אחד יכול להבין בקלות, בעוד שבאינטראקציות חברתיות ותקשורת היא יכולה להיות מורכבת הרבה יותר, ומתנהלת דרך מערכת סמלים משוכללת, שבה המשמעות של הטקסט נתונה לפרשנות ומשא ומתן בין הדובר והנמען, והיא אכן לא אחת מביאה לאי הבנות.

דווקא משום כך, הקמפיין מגיב לאנשים שבהיתממות או בתמימות ומחוסר הבנה מצדיקים מין שהוא – או באופן מובהק בלי הסכמה – או לפחות ללא הסכמה ברורה – והרי תמיד אם יש ספק, אפשר פשוט לבדוק באמצעות שאלה פשוטה: רוצה תה?

ג'יימס בונד ותרבות האונס

על נוכלותה של עמותת אפרת

א) לזכות זכות-האישה על ההיריון

לאישה יש זכות על גופה, וזכות זאת עומדת לה גם במהלך ההיריון.

זהו. לפעמים צריך להתחיל עם המובן מאליו, במיוחד כשהוא עומד בפני מתקפה דמגוגית שקונה נפשות. והאמת היא שרבים, בעיקר גברים, סבורים שיש להעמיד מול זכותה של האישה על גופה, את זכויות העובר (גם אם אין עדיין עובר), מבלי שהם ממש מבינים ומתעמקים בחוויות ובמשמעויות ההיריון. לכן, אולי אפילו – כגבר, דרושה איזו הברה על נקודת המוצא הזאת, שמובנת-מאליה לנשים: למה הריון והפלה הם קודם כל עניין של עצמאות האישה על גופה.

בסך הכול תקופת ההיריון והלידה היא תקופה ממושכת ובעלת השלכות שקשה להפריז בחשיבותן לאישה. נתחיל בגוף ובבריאות: מדובר על כשנה לפחות שבה יש השפעה עצומה, ובמובנים רבים בלתי-הפיכה, לחיי האישה ולגופה. משך חודשים ארוכים הגוף המעובר עובר שינויים קיצוניים לא-תמיד-צפויים, לעיתים כואבים מאוד, ובמקרים מסוימים בלתי-הפיכים או מסוכנים. בחילות הבוקר המפורסמות ומצבי הרוח הקיצוניים, הם רק קלישאה זמנית וחלקית. המשמעות המרכזית של ההריון היא ש(עם הזמן) נוצר בתוך גופך אדם נוסף, שאת חולקת את גופך ביחד איתו. הואיל והוא משתמש בגופך כפונדקאית, כל המצב הוא תובעני ביותר, לא נוח, ותכופות מכאיב. רוב הנשים מדווחות על תקופות ממושכות של עייפות כרונית, קשיי שינה רבים (זה לא נוח ואף כואב לעיתים), חום גוף, סחרחורות, לחצים גוברים על השלפוחית, קוצר נשימה, הפרשות וגינאליות בלתי-פוסקות, קושי בריכוז, קושי בשליטה על השתן, אף-סתום שנמשך חודשים, דימומים, טחורים, בעיות גב, מגוון בעיות עיכול, תחושת רעב ולחץ בבטן ביחד, ועוד ועוד. על העור מופעים לרוב סימני מתיחה, פיגמנטציה, ורידים או אקנה, שעשויים גם הם להיות בלתי הפיכים. ולקינוח, הואיל וחלק ניכר מהתרופות והמאכלים לחלוטין-אסורים לנשים בהיריון, עליהן להתמודד עם עייפות וכאבים, למשל, בלי קפה או משככי כאבים.

כל האמור לעיל קודם ללידה-עצמה, שגם לה יש השלכות כואבות וארוכות-טווח על איברי הגוף. עכשיו, קחו את כל אלה, ודמיינו בחורה בת עשרה שעוברת את כל זה, ובטח תוכלו להבין למה יולדות בגיל צעיר נמצאות בסיכוני תמותה גבוהים.

בנוסף על השינויים הדראסטיים בגוף והכאבים הנלווים, מדובר בהשקעה גדולה מאוד (ובלתי הפיכה) של זמן. ההיריון והלידה דורשים מנשים מחויבות בריאותית, כלכלית ופיזית, וכובלים אותן לבדיקות ולוחות זמנים, שישפיעו באופן אקוטי על חייהן, לימודיהן, הקריירות שלהן וכו', בהווה ובעתיד. אפשר לומר שכל היריון מכתיב לאישה אילוצים גורליים למשך כשנה לפחות, לפעמים שנתיים (אם את, לדוגמה, לומדת). אי אפשר לנוע לאן שרוצים, בטח שלא לטוס בחלק מהזמן, ואצל רבות העייפות והשפעות פיזיות אחרות פוגעות אנושות במצב הרוח, בריכוז, בלימודים, בעבודה ובחיי החברה. ישנו גם הזמן הדרוש לתרגילים יומיומיים לחיזוק רצפת האגן, כדי שלא יברח לך שתן בהמשך החיים, ובשלבים מאוחרים גם שבועות של קורסים (בתשלום) כדי להתמודד עם הסבל הצפוי בלידה.

ולסיום-סיומת ישנן הוצאות כספיות רבות, ולרוב לא מתוכננות מספיק: מדי כמה חודשים הן נאלצות לקנות בגדים, חזיות חדשות ובגדי היריון יקרים, בניסיון נואש להדביק את קצב הגדילה המהיר של חלקי הגוף השונים. וזה עוד לפני שיש ילד/ה, כן?

בקיצור, גם קודם ללידה, וגם בלי הילדים שבאים אחר כך, ועוד לפני המחויבות לכל החיים הטמונה בהפיכה להורה – ההיריון עצמו אינו דבר של מה-בכך, והוא כופה על ההרה הרבה מאוד. אז, נכון שאם את מעוניינת בהיריון, תכננת אותו, ואת לא עוברת אותו לבדך, אולי את מוכנה לכל זה, אבל העניין הוא שזאת גם זכותך להחליט שלא. לעבור את כל זה כשאת לא מוכנה לכך, או לא מעוניינת בהיריון, ובמיוחד אם את מרגישה שזה מוקדם או לא מתאים כרגע – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

זה מה שמתחבא מאחורי הסיסמה "זכות האישה על גופה".

זה לא מפתיע שגברים חושבים פחות על כל מה שכרוך בהריון מבחינת האישה. את החוויות הנ"ל עוברות נשים בלבד, הן מצפות להן, מדברות עליהן, והן נשארות עם ההשלכות, ומשלמות את מחיר ההיריון בגופן, בכספן, בזמנן וכו'. לחלקן יש מי שיחלוק איתן חלק מהנטל, אבל רבות מהן עוברות את זה לבדן. אמנם, גבר שעבר עם בת זוג את החוויה באופן מעורב ומחויב – יבין זאת יותר, ועדיין, הוא רק מדמיין את הדברים. אין לגבר השלכה דומה על גופו וחייו. חוץ מזה, עצם היכולת של גבר (או נער) לקום וללכת כשנשבר לו, או לא להיתקע עם היריון אחרי לילה של תשוקה, או חלילה אונס – יוצרת אצל גברים פרספקטיבה שונה לגמרי מזאת של נשים (ונערות). גברים לא חווים את ההיריון בצורה כזאת מגופנת (או לא חווים את זה בכלל), ולכן השיקולים האלה לא תמיד יעלו בדעתם, או לא יוכרו במלוא עוצמתם, או יישכחו מלב ביתר קלות. כגברים, קל לנו יותר להיחפז ולבטל את זכות האישה על גופה לעומת "זכויות העובר", שכן אלה כמו אלה – מדומיינים עבורנו.

משום כך, אני מציע להתעכב באריכות על השלכות כמו אלו שהוזכרו לעיל. לפרוט את המשמעות של ההיריון כזכות על הגוף. אולי כשנדמיין זאת על עצמנו נבין ביתר קלות איך ההחלטה על כניסה להריון וקיומו – או לחילופין על הפסקת ההיריון – היא חלק מההכרה בכך שלנשים, כפרטים, יש זכות על גופן וחייהן. שלבני ובנות אדם יש הזכות להחליט אם ומתי להיכנס לתקופה של כשנה שבה יעברו שינויים גופניים קיצוניים ממושכים, בחלקם מסוכנים, כואבים או בלתי-הפיכים, להוצאות ולאילוצי זמן, לעיכובים או נשירה מלימודים וקריירה. וגם שיש להן הזכות להימנע מכל זה, אם הדבר אפשרי.

ב) ההיריון הוא שלך, כל עוד לא תרצי להפסיקו

 "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

(שופטים, ה, ל; רחם כאן, במשמעות "אישה" כגנאי…)

למרבה הצער, יש גורמים (דתיים ברובם) בכול העולם אשר עושים כל שביכולתם כדי לאלץ נשים ונערות ללדת (גם אם התעברו כקטינות, בתאונה או מאונס). בכך הם רומסים את זכויותיהן, ובמקרים מסוימים אף מסכנים את חייהן. כפי שנראה מיד זה לא פוסח על ישראל, אבל צריך להקדים ולומר שזוהי מגמה עולמית, בעיקר במדינות בעלות כוחות קתוליים-דתיים גדולים – כמו ארה"ב, פולין ובמידה שונה אירלנד – לנסות ולמנוע או להגביל את זכותן של נשים על גופן, מרגע שנכנסו להיריון. השאיפה היא לאסור כליל את ההפלות בחוק, אבל במקרים שבהם מתנגדי-זכויות-האישה לא-מצליחים לכפות את האיסור המוחלט, הם מחפשים דרכים מתחכמות אחרות. במדינות שונות בארה"ב, לדוגמה, התנו את הזכות שלא-להיות-בהריון בבדיקת באולטרא-סאונד וגינאלית מיותרת, שפירושה אונס במכשיר פאלי דומם, והליך רפואי פולשני ובהרבה מקרים כואב, כתנאי להיתר-החוקי לאפשר להן לממש את זכותן לפלוט מגופן תאי-גוף שאינם רצויים, גם אם אין בהם עדיין כל אלמנט של חיי-אדם. הגישה המיסיונרית-נוצרית הזאת מתפשטת באחרונה גם למדינות לא-נוצריות, כמו טורקיה (כולל מחאה פמיניסטית מנגד), ולמקומות אחרים.

ישראל, למצער, גם כן נמצאת על המפה הפונדמנטליסטית הזאת. אם חשבתם שבישראל 2012 נשים – או זוגות-נשואים – רשאים להפסיק היריון לא-רצוי לפי רצונם, אז טעיתם. לפי החוק הישראלי, נשים אינן רשאיות להפסיק את ההיריון (לעשות הפלה מלאכותית) בכל מצב. באופן דרקוני הן נדרשות קודם כל לפנות לוועדה מטעם המדינה, שבסמכותה להחליט אם לאשר להן להפיל או לא, אבל גם אז, רק מסיבות מסוימות שקובע החוק. כך, אישה נשואה (או זוג-נשוי), בת 17-39, שלא נאנסה, ושאין ראיה שהעובר (או העובר-לעתיד) שלה חולה או מסכן את בריאותה, פשוט לא רשאית/ם להפסיק את ההיריון, ואין לה מה לטרוח לבוא לפני הוועדה, לפי החוק הישראלי הקיים (שאגב, פולש למיניות שלכם יותר ממה שאתם מדמיינים).

 חוץ מזה, בנוסף להן, ישנו גם שיעור "קטן" של מאות נשים בשנה שכן פונות לוועדה, אבל הוועדה לא מאשרת להן להפיל, למרות שהחוק לא כופה עליהן להמשיך את ההיריון.

מצד שני, אפשר לפחות להתנחם חלקית בכך שאין עדיין איסור גורף על נשים להפיל, כך שהמצב יכול להיות עוד יותר גרוע…

ועדיין, בסה"כ, בישראל, נשים מפסיקות את ההיריון פחות. לפי נתוני משרד הבריאות נרשמו בשנת 2010 בישראל 21,363 פניות לוועדות להפסקת היריון, ומספר הפניות לוועדה להפסקת היריון נמוך בישראל בהשוואה למדינות העולם. אלא שישראל גם לא מממנת למשל אמצעי מניעה בסל התרופות, וגם אין בה הרבה עמותות שמחלקות קונדומים בחינם לנוער כמו בארצות המפותחות, כך שהדרך להריון לא מתוכנן קצרה יותר.

 

ג) ההחלטה היא שלך, אבל אנחנו כבר "נעזור" לך להחליט נכון

כפי שאפשר ודאי לצפות, על אף שהחוקים הקיימים מגבילים את זכות האישה גם ככה, אין הם מספקים את מי שרוצים לצמצם את ההפלות עוד יותר. כאן נכנסת לתמונה "עמותת אפרת". ייאמר מיד, שאפרת לא פועלת למען איסור גורף של הפלות, קצת בגלל שאיננה מסוגלת להגיע להישג כזה, וקצת בגלל שהיא מוטרדת רק מזכויותיהן של יהודיות (לבצע הפלה). לכן, כמו במקומות אחרים שבהם אין לשמרנים יכולת או עניין באיסור גורף של הפלות, מצאו באפרת דרכים חדשות להגביל את ההפלות בדרכים אחרות.

לכאורה, עבודת העמותה איננה אלא שכנוע לגיטימי ותעמולה, אלא מה, שאפרת היא עמותה חצופה וערמומית במיוחד. היא מנסה לפנות בצביעות לנערות ולנשים לא-דתיות ולפתות אותן לתעמולתה ע"י שימוש שקרי בטענה שהיא "רק רוצה לאפשר לנשים לבחור", כאילו שלנשים אין הזכות הזאת כיום בישראל גם ככה. למעשה, התרחיש היחידי שבו אין להן זכות לבחור, כפי שראינו, הוא בדיוק הפוך: כשהמדינה אוסרת עליהן להפיל.

העמותה טוענת עוד בהיתממות: "באגודת "אפרת" אסור להשפיע על אשה הרה השוקלת לבצע הפלה, תוך שימוש בנימוקים אידיאולוגים, אתים, מוסריים, ערכיים, דתיים או פילוסופיים. ההסבר היחיד הניתן לאשה הוא רפואי." זה – כמובן – קשקוש במיץ. במקום אחר באתר הם מנמקים את התנגדותם באפשרות של "צער", וטוענים (נתון שלא מצאתי לו כל תימוכין) ש-"החרטה פוגעת במעל ל-95 אחוז מהנשים שמבצעות הפלה יזומה", כלומר לא באמת נימוקים רפואיים בלבד. יתרה מכך, כיום אין כמעט שום הסבר רפואי לצורך להמשיך את ההיריון, (להוציא, אולי, אם נתאמץ ממש, סכנה של דיכאון, שיכול לקרות גם במהלך ההיריון; וכן במיעוט של מקרים מאוד ספציפיים, פוריות, ואם זה רלוונטי אליך, יסבירו לך את זה הרופאים טוב יותר מעמותות משיחיות. חוץ מזה, אם כבר רגשות הן עניין רפואי, אז נזק גדול יותר יכול להיגרם ודאי בגין הלחצים והמניפולציות הרגשיות שהם מפעילים על נערות בסרטונים ו"בשיחות" שלהם).

אפרת, במילים אחרות, מתחמנת את הנשים והנערות, שלהן היא לכאורה עוזרת. היא עושה שימוש ברטוריקה פמיניסטית וטוענת שהיא בכלל מדברת בשם זכות "הבחירה" של נשים. היא מציעה להן "לקבל ממנה את כל המידע" שכאילו-מוסתר מהן.

למקבילותיה בארצות הנוצריות יש לפחות היושרה וההגינות לומר במפורש מיהן ומה מטרתן, ולא לשקר לציבור (ולנערות במצוקה) בשם הליברליזם וזכויות הפרט. הם קוראים לעצמם בפירוש "Pro-Life", כלומר מעדיפים את חיי-התינוק-לעתיד ותומכים בכפיית-הלידות לנשים שהתעברו, ברצותן או שלא, ובעיקר מנימוקים דתיים. (באופן אבסורדי, זה כולל לפעמים מקרים שאין עדיין עובר, וגם תוך סיכון חיי האישה שעודנה בחיים). ארגונים אלו מבינים שהם מנסים להצר את צעדיהן וחירותן של נשים, ולכן אינם טוענים בצביעות שהם מדברים בשם "זכות האישה לבחור".  יריביהם המרים מכונים "Pro-Choice", כלומר, תומכים בזכות הבחירה (לכל הפחות עד לשלב שבו יש לעובר "חיוּת" מבחינה רפואית).

המלכודת שטומנים אנשי אפרת לנשים במצוקה, שנקלעו להיריון לא-רצוי, היא שלמרות שהיא מסתירה את שאיפתה להגביל את זכויות האישה, אנשיה מתחזים לארגונים למען זכות-הבחירה של האישה. הם מסווים (או מצניעים) את פעילותם הדתית ומניעיהם הלאומיים, כדי להתחבב על נשים ונערות, בשם זכויות הפרט, השוויון, החירות והליברליזם – אשר במציאות הם מהם והלאה. קל להבין שנוכלי עמותת אפרת רוצים בדיוק את ההפך: להציג לנשים טעמים מאוד חלקיים, צרים וספציפיים, וכך – בהצגת אמיתות חלקיות – להשפיע עליהן לפעול כפי שהם ירצו שהן תפעלנה, ומסיבות הפוכות לגמרי לאלה שהצהירו בפנינו.

כמובן שזה לא שהן מסתירות הכול לגמרי. זה נמצא איפשהו באתר אם תקראי הכול-הכול, כן, אבל יש שימוש תחמני במושגים ורטוריקה פמיניסטיים ואסטרטגיה של הבלטה והסתרה. כך למשל באפרת לא יספקו לך את כל המידע. הן לא יגידו לך למשל איפה ואיך תוכלי להפיל גם אם תשאלי, או מה השיקולים בעד הפלה, מפני שלאמיתו של דבר הם אינם מעוניינים ב"בחירת הנשים" ופעולותיהן לא נובעות מ"הכרה בעצמאותן האינדיבידואלית", אלא מקורן בשאיפה ההפוכה לגמרי, להפקיע את ההיריון והלידה מן הפרט לטובת הצורך הקולקטיבי הלאומי, באמתלות רפואיות ואחרות, במגוון הכלים העומדים לרשותם: לחץ פסיכולוגי (גילט-טריפ), שכנוע וכסף.

הם גם נהנים מחסות עקיפה של המדינה, בצורה של בנות שירות-לאומי.

ובישראל הם, אגב, לא לבד.

ד) הגבלת זכויותיהן של נשים יהודיות

מעניין לשים לב, שמשום כך בדיוק הכפייה הזאת, הפניה, הלחצים וכו', נעשים על יהודיות בלבד. ייתכן גם ששמה הקודם של העמותה, "האגודה לעידוד הילודה היהודית", שוּנה כדי להסוות את המניע האמיתי לפעולתה, וכך לשרת טוב יותר את צביעתה בצבעים ליבראליים ולא לאומיים-דתיים. אבל אין ספק שלא מדובר בעמותה ליבראלית של תמיכה בזכויות הנשים. בטח ובטח לא של זכות שווה לכל הנשים. סביר להניח – לדוגמה – שהם לא יצטערו על כל תינוק שלא-ייוולד בישראל, אם אינו יהודי, בין אם כתוצאה מהפלה או מכול סיבה אחרת. עד כמה שהצלחתי לבדוק הן מסרבות לייעץ ל-לא-יהודיות לא-להפיל (בהקלטות שערכתי גיליתי שהן מזווגות לפונות יהודיות מתנדבות, אך שולחות ערביות לאתר האינטרנט, "שיבינו לבד", ואין הן מציעות להן את אותה התמיכה הכספית או את הלחצים שהן מפעילות על יהודיות). מעניין אם זה בכלל חוקי, מבחינת החוקים נגד גזענות ואפליה למשל, להפלות על רקע לאומי וגזעני בצורה כזאת בוטה. איך שלא יהיה, בשורה התחתונה: המניע שלהן איננו פמיניסטי או זכות-הפרט, אלא להפך. זה מניע גזעני, שיעבוד-הפרט ללאום, ואף מיזוגניה, שפוגעת קודם כל ביהודיוֹת.

עבורן  – או שבעצם צריך לומר עבורם, כי בראש העמותה עומד בכלל גבר (!!) – את בסך הכול אמצעי. אם את או חברה שלך בהריון וצריכה להתייעץ, יש לך את אישה לאישה. ואם באמת החלטת מרצונך החופשי להמשיך בהיריון, אז תחגגי כפרה.

לקריאה נוספת בנושא: סלונה | OMG

ולחתימה על העצומה: http://www.atzuma.co.il/shutdownefrat

לא במקרה לא עסקתי במקרה הספציפי שבו הייתה העמותה מעורבת (לכאורה) באחרונה.

גם גברים מג'ונדרים

זה זמן רב שלא עדכנו בבלוג, אבל הפמיניזם לא מחכה לנו.

הנה כמה המלצות לקריאה על פמיניזם מפרספקטיבה גברית מהחודשים האחרונים:

• רק ליהודים מותר לאנוס נשים יהודיות / שלום בוגוסלבסקי, און-לייף – על ההנחות השוביניסטיות של התקיפות הלאומיות
• עזרו לי להיות אבא שוויוני/ ק. טוכלסקי, סלונה – איך המרחב ממגדר את ההתנהגות, במקרה הזה פינות ההחתלה (שאין) בשירותי הגברים.
• למה שהוא לא ייקח את שם משפחתה בעצם? / צפי סער, הארץ – על גברים שהוסיפו את שם משפחתה של זוגתם, או החליטו לשאת את שמה והפכו את שמם הקודם לשם נעורים (מושג שהיה שמור לנשים בלבד). בתור אחד המרואיינים, הבעתי את החשש שהכתבה תשלה אותנו שאלה בחירות אישיות פשוטות.

זאת ההזדמנות להזכיר שאנו מקדמים בברכה טקסטים לפרסום או קישורים העוסקים בפמיניזם מפרספקטיבה גברית.

הסחר בנשים בחיי היום-יום

הופיע במקור בבלוג "אמת מארץ ישראל" ב-09/01/2010

נשים רבות מפנטזות על יום החתונה שלהן, אף על פי שהוא למעשה אירוע שבו נחגגת נחיתותן הפומבית. לכאורה, החתונות החדשות בישראל, בעיקר בקרב החילונים והפרוגרסיבים היהודים לסוגיהם, כוללות מוטיבים אינדיבידואליים, שוויוניים וכדומה, הגורמים לנו לחשוב בשוגג, שהצלחנו לעקר את העוקץ המדכא והמכפיף של הטקס בכללותו, והשפה הנלווית אליו. אך לאמיתו של דבר, למרות השינויים (המבורכים) בטקסים ובשפה, הליבה הרעיונית של הטקס נותרה, ועיקרה הוא מכירת האישה.

סחר בנשים בשפה

תשומת לב פמיניסטית רבה הוקדשה לפירוק מטבעות הלשון האנדרוצנטריות (המכוונות-גברים) הקשורות בנישואין. נשים רבות אינן אומרות עוד "בעלי", אלא "אישי", כדי להפחית/לשלול את הבעלות על האישה אשר מקופלת במילה "בעל". המושג החדש מציע להחליף את הבעלות ביחסי שייכות הדדיים: "האיש/ה שלי". ועדיין, המושג "בעלתי", לצד המושג "בעלי", כמביע יחסים של בעלות הדדית, נשמע לנו כחלופה אבסורדית.

ולא בכדי. יש סיבה טובה אחרת להימנע מהשורש בע"ל ומקורה דווקא בפוֹעַל המבטא את המשמעות הלא-מדוברת של לקיחת בעלות על אישה – "לבעול". פירושיו: (1-) לשגול; (2-) לשאת אישה; (3-) להיות אדון, למשול, לרדות, לשלוט (מתוך מילון א"א שושן). במילים אחרות: בועל = מפגין אקט של הפיכה לבעל, ע"י ביצוע אקט מיני חודרני ונטילת בתולי האישה. האקט המבטא את הפיכתה לקניינו, הבעילה, תובע "לסמן טריטוריה" סמלית ושייכות ממשית בגוף האישה. בנישואין, האישה מסומנת בבתוליה, והגבר הנוטל אותם, בועל אותה, משמע – הופך לבעלה ואדונה (הבעל). השימוש במושג בועל מהווה עדות לקהילה על בתוליה, והוכחה להיותה "חדשה עם הניילונים". כידוע, בתרבויות רבות יש מנהגים נפוצים של סימון הבעלות בעדויות חיצוניות ונצחיות בגוף החי: בבהמות (ליבון העור, ניקוב האוזן/האף, צביעת הפרווה וכד'), בעבדים (נרצעים באזנם), בילדים ובנשים (פציעת איברים, עגילים, קעקועים, מילה וכו'). עד היום מסמנים סרסורים וסוחרי-נשים את "רכושם" בקעקועים ופירסים, כעדות קניינית/מעמדית פומבית ונצחית. הדמיון לסחר המודרני בנשים מלמד עד כמה יציב ושקוף הדיכוי היום-יומי המחפיץ את האישה, מפקיע את גופהּ, ונותן בו סימני בעלות.

לא במקרה עיגון הבעלות על האישה קשור במין; הטאבו המרכזי סביב הנישואין הוא זכות הבעל על אישתו (היא "מוּתרת לו"). אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפועל "בועל" תקף רק לפעולה הגברית. האישה לעולם איננה "בועלת", ולכן "בעלי" הוא מושג חד צדדי וא-סימטרי מינית. כך – אין "בעלתי". כי הוא בועל, ואילו היא נבעלת. הוא אקטיבי והיא פסיבית. גם המילון מגדיל לבאר בדוגמה כזאת: "בועל, יִבעל, נִבְעלה [נישאה לאיש]". זאת אומרת, כבר מן ההחלטה לשוב אל השפה העברית הקדומה, אפוא, עגונות כלל הנשים בישראל להיות אובייקטים של הגברים; ואובייקטים כמובן אינם פועלים לבד (בסוציולוגית: אין להם סוכנות), הם צריכים אנשים (סובייקטים) שיפעילו אותם.

ובעוד ש"בעלי" הוא מושג המביע בעלות מובהקת, מה לגבי "אשתי"? אפשר לומר שזהו מושג ביניים, כי הוא לא מבטא בעלות, אך גם אין בו אמירה ברורה החולקת על המצב הקיים (כפי שעושה "בעלתי"). לכן, חלק מעדיפים את המושגים הפחות מחייבים/ממוסדים ("אהובתי", "בת-זוגי") ואחרים את "רעיתי", שהוא ללא ספק רומנטי יותר (ולקוח משיר השירים), אך לא ניתן להטייה ללשון זכר.

המחשה לשונית נוספת לחוסר הסימטריה הלשונית וליחסי הקניין נמצאת בשמו של המוסד, "נישואין", הקשור לפועל "לשאת", המבטא, שוב, אקטיביות גברית לעומת פסיביות נשית: לשאת (ל)אישה, לא לשאת (ל)איש. הוא הנושא והיא המושא(ת). הגבר הוא הסובייקט הפועל, האישה היא האובייקט. כך הפועל "השיא את בנו או את ביתו" מבואר במילון: "לקח לבנו אישה או נתן את בתו לאיש (נדרים ה ו; ברכות לד)", וכול המוסיף גורע.

מנהגי נישואין כקניין נשים

לחצו לסרטון

לא רק השפה רוויה במתח הבעלות המגולם בנישואין, אלא המוסד כולו נושא מטענים סמליים של האישה כאובייקט וכקניין. למשל: פמיניסטים ופמיניסטיות רבים אימצו שם משפחה כפול לאחר הנישואין (בעיקר הנשים), שבו שם נעוריהן מצורף אל שם המשפחה של הגבר. אפשר רק לדמיין מה יקרה כאשר הדור הבא יחבר ארבעה שמות, ואחריו שמונה וכו'. מצד שני, רק בודדים אימצו את שמות המשפחה של בנות-זוגם וזנחו את שלהם. מדוע? משום ששם המשפחה איננו מבטא רק ויתור על זהות, אלא זהו עניין סמלי והיסטורי הקשור במכירתה של האישה. הואיל והאישה היא זאת שנמכרת, אין כול היגיון בכך שהגבר יצורף למשפחתה, יוותר על שם-נעוריו ויישא את שמה. למעשה, הרכישה החדשה לא אמורה לגרום כל שינוי בתאים המשפחתיים הקודמים: משפחתה ומשפחתו נותרים כמות שהם, ורק האישה, הרכוש, שהושֹאה (מילולית: הועברה) משנה את סימני שייכותה החיצוניים לבעליה החדשים: היא נבעלת, משנה שם ומקבלת טבעת.

הטבעת היא שלב מוקדם של הנישואין. למרות הגרסאות המתחדשות, מפתיע לגלות עד כמה שלבי הנישואין נותרו דתיים: תקופת השידוך (בעבר אירוסין. הומר אצל חילונים לזוגיות מחייבת הקודמת לנישואין); אירוסין/קידושין (בד"כ ענידת טבעת); כתובה (חוזה); ונישואין (חופה). בחינה של המנהגים הקשורים בנישואין, שבסיסם נותר דתי, ואשר מעוגנים בשפה דתית, מלמדת שנחיתותה של האישה כקניינו של הגבר, נותרה ההנחה שמאחורי הטקס.

כבר בשלב הטבעת מגיח קניינה של האישה מן העבר. טבעת האירוסין (=קידושין) היא עצם הרכישה. מרגע זה, שבו הגבר מקדש את האישה בכסף (או שווה-כסף, טבעת) בנוכחות עדים (גברים) – היא אסורה לאחרים. מעניין להזכיר כי רק הגבר אמור לתת טבעת לאישה בעת קנייתה. לפי ההלכה, אם האישה משיבה בטבעת משלה, היא מספקת לו תמורה חלופית, ובכך מבטלת את משמעות העִסקה, והמסקנה המתבקשת היא שהמשתתפים לא הבינו את מהות הטקס, ושיש חשש שהוא לא תקף (אם כי יש אופוזיציה מתחכמת לתפיסה זאת). גם כאן, האישה היא פסיבית, מסומנת על הגוף, נמכרת לגבר אחר ועליה להפגין את הבנת כניעותה, להסכין ולהסכים לה. הסכמת האישה משמשת הרבה פעמים את הרבנים, כאילו זוהי הוכחה שביהדות אין כפיית נישואין, אולם האמת היא שהאישה חייבת להסכים למצבה. היא יכולה לסרב אמנם לנישואין ספציפיים (וגם כן, לא תמיד), אך איננה יכולה לסרב לשיטה המכפיפה. כמו במקומות רבים במקרא (למשל בדיבר "לא תחמוד") הנישואין הם ביטוי נוסף לכך שהאישה מצורפת לרשימת הקניין של הגבר: העבדים, המקנה וכול אשר לו. במקור, ניתן היה לשאת גם מספר נשים, בדיוק משום שנשים הן חלק מן הקניין.

(מעניין לציין: היות ששלבים לימינאליים בטקסי מעבר נתפסים כמסוכנים, גם בטקס הנפוץ בישראל קוצר שלב האירוסין/קידושין למינימום האפשרי, ולרוב הם מבוצעים, יחד עם חתימת הכתובה, ממש בסמוך לטקס החופה (=נישואין). וגם מעניין שמקור מנהגי הטבעות הוא כנראה מיוון העתיקה, ואולי אף ממצרים העתיקה).

כתובה. תנאי השימוש מנוסחים, נחתמים ומבוצעים על ידי גברים.

קודם לנישואין, על הבעלים לעתיד לערוך שני הסכמים ציבוריים של רכישה, תנאי שימוש והעברת בעלות, בעלי מעמד משפטי: קידושין וכתובה. גם את הכתובה רבנים נוהגים להציג כ"מגילת זכויות האישה", אך למעשה זכויותיה מוגבלות וזקוקות לעיגון דווקא בשל היותה כפופה לקניין הגבר. הכתובה דומה להבטחת זכויות העובד בחוזה העסקה לכול החיים, שאותו מנסחים המעסיקים, ורק הם נדרשים לחתום עליו. זכויות הגברים כל כך מובנות מאליהן, שאין צורך לעגנן בכול מסמך. בכתובה מצוין כי החתן רוכש את האישה מיד ראשונה (בתולתא) או משומשת (איתתא=אישה), תמורת תשלום, ומתחייב כלפיה להתנהגות נאותה ולהשבת רכושה (פלוס קנס) במקרה של גירושין. החוזה (שנוסח בידי גברים) נחתם (ע"י גברים), הכסף מחליף ידיים בנוכחות עדים כשרים (גברים) ורב (גבר) – ומשם הדרך לחופה קצרה.

…אחרי הנישואין האישה "נכנסת לרשות הבעל", כפי שמטעים התלמוד.

נישואין זה כבר לא מה שהיה פעם

יש שיאמרו שהטקסים היום מתאפיינים באלמנטים שוויוניים-יותר שחלחלו אליהם. זה נכון, אך בסיכום ביניים אפשר לומר שהטקס והמנהגים הנלווים לנישואין, אינם מצליחים לפרק את אי-השוויון כלפי נשים, אלא, למרות הכול, משמרים אותו, משום מקורות המנהג ועוצמתם. נכון, עצמת הטקס נשחקה. מעידים על כך הגידול במספרי המתגרשים ובכמות הנישאים בשנית ובשלישית; עליית גיל הנישואין; ואבדן ערכם הבתולי (גרים יחד קודם, מקיימים יחסי מין), אמצעי מניעה והפלות; אך האם זה אומר שהנישואין בהכרח נחלשו? האם פעם הנישואין היו מרגשים והיום הם הפכו לטקס מיותר? לאו דווקא.

למעשה, סביר להניח שההתרגשות וה"צרמוניה" סביב הנישואין כיום היא הרבה מעבר לפרופורציות שהיו לטקס הזה אי פעם. מדוע? משום שהנישואין במקור הם לא מוסד רומנטי. בעבר, ביחסים העתיקים בין המינים, היה צורך ממשי לגונן על נשים מפני מין מזדמן או כפוי אשר הותיר אותן מעוברות וטמאות (בעידן הטרום הפלתי) ואת הגברים חופשיים מדאגות. בעבר, זכויות הנשים לא נמדדו בחופש המיני שהן מקנות (פמיניזם בסגנון סקס והעיר) אלא דווקא להפך: היה צורך לגונן על הנשים מפני מין לא אחראי. וזה לא הכול, הנישואין שימשו, ועודם משמשים בקהילות רבות, ככלי לגישור על מריבות, לחיבור בין ממלכות (להשיא נסיכים/ות), לניהול יחסים כלכליים (כגון: נישואי חליפין, ככלכלת מתנות, וכעסקאות שונות), לנשיאת מספר נשים (כדי להקל על עול ניהול הבית, ולהביא יותר ילדים, שהם אמצעי ייצור נוספים) והיוו פתרון פרקטי. כך שבייסודם, הנישואין הם לא מוסד רומנטי, ולמרות הרומנטיקה הנלווית אליהם כיום, כללי-השפה והטקסים עודם נובעים מהמוסד העתיק וקשורים אליו. זוהי גם הסיבה שבגינה הנישואין אינם רק עניין אינטימי של בני הזוג, אלא הוא מחייב ומנוטר על ידי הקהילה כולה, כולם "חוגגים" את הצלחת העסקה, והריטואל מנוהל על ידי נציג-הקהילה.

לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל – לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

על שנאת הנשים בענתות

מאת: עידן לנדו (מתוך הבלוג לא למות טיפש)

העדויות הקשות שזרמו בימים האחרונים על הלינץ' בענתות חשפו, או אולי רק חידדו, כמה הבטים אפלים במיוחד של מפעל הכיבוש. למשל: העובדה שבתחומי התנחלויות רבות ישנן קרקעות פרטיות של פלסטינים; למשל, העובדה שכוחות הביטחון עומדים מנגד בשעה שערבים או פעילי שמאל חוטפים מכות; למשל, העובדה שחלק ממחטיפי המכות הם קצינים בכירים בעצמם.

אבל פן אחד וקשה במיוחד של העדויות – ובפרט בעדויות הנשים – הוא האלימות המינית. טשטוש הגבולות הזה בין שנאה לאומנית לשנאת נשים הוא לא חדש כמובן (לא במקרה נוכס המונח "שוביניזם", שבמקור ציין קנאות לאומנית, לזירה המגדרית); אירועי ענתות רק הבליטו אותו מאד.

הנה מקבץ שאספתי (לא כולל פייסבוק).

אחת

"מבחוץ המתנחלים דופקים על חלונות הביתן, מנסים לצלם אותי, מסמנים באצבעותיהם קו לאורך הגרון – להראות לי שישחטו אותי. צורחים – 'תוציאו אותה החוצה, אנחנו כבר נטפל בה, קיבלה מה שמגיע לה הזונה!'"

שתיים

"'יא מתייוונת', 'יא מזדיינת עם ערבים בתחת', 'יא שרמוטה', 'בואי, בואי אני אזיין אותך'… רוצה להתרחק, אבל חוששת לרוץ. נסוגה, בקצב, הגב לשביל – הפנים לתוקפים, מפחדת להפנות אליהם את הגב. הם ממשיכים לקלל ואחד מתקרב אלי יותר מדי וחופן את מפשעתו – 'אני אזיין אותך!'. הוא היה רציני."

"שתי בעיטות ברגליים והייתי על הרצפה. 'תיפלי יא שרמוטה!' הם צעקו לי בסיפוק רב."

שלוש

"כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."

ארבע

"שלושה פונו לבית החולים, ביניהם יאסין שפונה עם גולגולת פתוחה ואשתו ששברו לה מקל של מטאטא על הראש ולאחר מכן הטרידו אותה מינית."

חמש

"המתנחלים ממש הפשיטו אותי מבגדיי בענתות. מנסה להירגע. ההסטוריה תקבור בדם אותם ואת האפרטהייד המרושע שלהם."

* * *

כל החומרים המוכרים כאן, בריכוז גבוה. האשה שבאה להזדהות עם ערבים מחללת את הכבוד הלאומי, ולכן גם את שלה הפרטי; כמוה כזונה. בגלל שהיא זונה של ערבים, מגיע לה שגם אנחנו נזיין אותה. אבל הזיון שלנו הוא עונש, השפלה, ולכן, כמובן – בתחת. כי אנחנו לא רק גזענים ושוביניסטים, אלא גם הומופובים. אפשר ללמוד לא מעט על הפסיכולוגיה של האונס, של המצב המנטלי שבו מומר האקט המיני לאקט של נקמה וגאולת הכבוד העצמי המחולל, דרך הטקסטים האלה.

צריך לקרוא את העדויות במלואן. אני אומנם לא מומחה בתחום, אבל נדמה לי שצפים בהן בבירור סממנים פוסט-טראומתיים: האלם הראשוני (קודם יצאו עדויות הגברים, לקח לנשים יותר מיממה להשתחרר מההלם), הקיטוע של הזיכרון ל"פלאשים", ותחושת דיסוננס חריפה, עד כדי פיקפוק שהדברים באמת קרו.

אז הנה, למי שלא שם לב עד היום, הדברים מוגשים באופן נוח לעיכול. חברה של אדונים היא חברה שמשגשגת עלשנאת החלש. ודוק: לא רק הדרה וקיפוח, אלא ממש שנאה, עם דם בעיניים ואגרופים קמוצים. החלש מזכיר לאדון את חטאיו, החלש מזכיר לאדון שגם הוא בעצמו חלש, מול אדונים חזקים ממנו. המתנחל האדנותי שונא את הפלסטיני, הימני זקוף-הקומה שונא את השמאלני "המתרפס", הגבר שונא את האשה; השנאות מטפחות זו את זו ומתלפפות זו סביב זו, ויוצאות להלום במי שעורר אותן (ובכך הן נבדלות מסתם שנאה, שאיננה מופנית לחלשים).

אומנם כן – השוביניזם איננו נעצר בימין והלאומנות איננה נעצרת אצל הגברים; יש די והותר שמאלנים שוביניסטים ונשים לאומניות. ובכל זאת, הזיקה העמוקה בין שני פניה של שנאת החלש מגיעה למיצויה המזוקק ביותר אצל מי שיכול להרשות לעצמו ליהנות מכל סוגי האדנות הפטורים מעונש: גבר-יהודי-מתנחל-קצין-משטרה.

באתר "הימין האמיתי" (לחצו על התמונה) כתבו: "שמאלנאצית שפיצצו אותה במכות".

גם אני השתחררתי בזכות הפמיניזים !

לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל אביב התחלתי להשתעמם באמת. הלימודים לא דיברו אלי יותר. הבנתי את הרעיון. תוסיפו לזה אהבה נכזבת וצריכה לא מבוקרת של סמים קלים ( עלאק "קלים" ), והנה אני מוצא את עצמי עושה דברים מאוד מוזרים.

אחד הדברים המוזרים הללו הוא לשנות את לימודי ההסטוריה שלי בלימודים רב תחומים. מקרה או לא, התגלגלתי למגמה חדשה שבדיוק נפתחה בשם "לימודי מגדר". והנה אני יושב בכיתות מלאות בסטודנטיות עצבניות כאשר בדרך כלל אני הזכר היחידי, או כמעט יחידי.

במרחק הזמן, אני יכול לספר לכם שהיסטוריה למדתי והבנתי היטב. כולם מטומטמים ואפשר לספר להם מה שרוצים לפי האינטרס. זה אולי ברור מאליו לאדם הממוצע, אבל בתור בן של היסטוריון מכובד שבאמת י ו ד ע מה היה בעבר, ואפילו קרה את קיקרו, זה לא היה מובן מאליו בשבילי.

אבל בלימודי מגדר… שם למדתי משהו אמיתי.

זה התחיל כשהבחנתי שאני ממש יכול הזדהות עם הטענות של הנשים. "בגלל המגדר שלי מצפים ממני לדברים".  "לא רוצה שהמגדר שלי יכתיב לי מה לעשות בחיים שלי". "זה שאני אישה לא אומר ש…" . כמעט תמיד יכולתי להזדהות עם הטענות. ומשם הדרך היתה קצרה: בעצם, אולי גם אני קצת מוגבל? אולי גם ממני מצפים לכמה דברים רק בגלל שאני בן?  אולי גם לי קצת נמאס מזה?

ואז זה קרה, בשיעור "מבוא לתאוריות פמניסטיות"  הזכירו את ג'ורג מוסה, בספרו "גבריות בעולם המערבי" או משהו כזה. האמת היא שמעולם לא קראתי את הספר. אבל שמעתי את הרעיון והבנתי מיד. בעוד הנשיות נתפסת כמשהו שלילי שצריך להתנער ממנו, הרי שהגבריות נחשבת לתכונה חיובית, ולכן השחרור ממנה הרבה יותר מורכב.

חיובית? ועוד איך חיובית! אני גדלתי במקום שבו הגברים הם כל מה שיפה בחברה שלנו. אנשי אדמה, בלי חולצה, יפים, שחקני כדורסל, לוחמים קרביים, ומעל הכל הוגנים וישרים. אלו היו גבורי הילדות שלי בקיבוץ. אלו היו הדמויות החיוביות שחינכו אותי להיות כמותם.

והאמת היא שדווקא הצלחתי. הייתי חזק חברתית, הייתי אטלט מצטיין, אני חושב שכן הייתי "גבר" מוצלח. אולי דווקא בגלל זה היה לי את הכוח לראות את הריקנות המטופשת של הגבריות המעושה. אין נחת ברדיפה אחרי דימויים שיקריים. אין נחת.

לא יודע עם זה רק בזכות לימודי המגדר, אבל בהחלט יש להם מקום של כבוד בדרך לשחרור שלי מהדימויים הגבריים הללו. אני יושב וחושב מה אומרים עלי בקיבוץ עובדי השדה שיושבים בחצר וקוראים את דברי הרפיסה הזאת, ובאמת, כבר לא איכפת לי. זה בסדר. גם לפמיניסטיות הראשונות לעגו וקראו להן לסביות ושאר כינויים. אתם יכולים לקרוא לי הומו רכרוכי ( וגם אוהב ערבים ), בסופו של יום אני יחסית משוחרר, ואתם ?

פיתוי ופתיים, אונס ואנוסים

חמש מחשבות על המרכז לפיתוי, על אונס ושכנוע

המרכז להדרכת הפיתוי עורר באחרונה סערה פמיניסטית צודקת. די יהיה לדון בשמם, כדי להבין שלא מדובר בחבורה תמימה. אין זה מקרה שהם קוראים למה שהם עושים ומלמדים "פיתוי". למעשה, מידע רב טמון במושג הזה שהם בחרו, שמציג את עצמם ואת מרכולתם בפנינו. אם כן, מהו הפיתיון? הפיתיון זה מה ששמים בחכה או במלכודת-ציד, ופיתוי זאת הפעולה המניפולטיבית שגורמת לאנשים להתפתות לעשות מה שאחרים רוצים שהם יעשו. בכך "פיתוי" תמיד מבטא את עורמתו של אדם על מישהו או משהו, בניגוד לרצונו, או לפחות לא מרצונו-המלא והחופשי, או לא מתוך ידיעה מוחלטת של המתרחש. הצד השני של הפתיין הוא הפתי. אבל כפי שנראה בהמשך, המרכז לאמנות הבידוי לא רק עושה את חניכיו לפתיינים, אלא גם לפתיים. הטקסטים שלהם חוזרים ומבטאים את האופן שבו, בעזרת מניפולציות שונות, ניתן להטמין מלכודת, להפיל בפח, ולתכסס (א)נשים, וגם את חניכיהם – ובכך נתמקד.

א. בין שיווק, שכנוע והטרדה

נתחיל בהתחלה. כדי להבין את מהות "הפיתוי" הנרכש, עלינו להבין את "סודות" המרכז למניפולציות על נשים, שלא במקרה זוכה להצלחה רבה. נדמה שהצלחתם נובעת משילוב של מצוקה והצלחה מוכחת. מצד אחד, יש צורך של גברים רבים, אשר חשים נחותים בתחרות על לבבותיהן ותשוקותיהן של נשים; ומצד שני המדריכים מיישמים בחריצות מחקרים מעולם השיווק. מקור התורות שלהם הוא באינסוף מחקרים שנערכו על אי-הרציונאליות האנושית, פסיכולוגיה חברתית, קוגניציה, תקשורת בינאישית ומתודות שכנוע. אחרי קריאה ארוכה בחומרי המרכז, אני יכול לומר שה"סודות" המקצועיים שלהם הם לא יותר מאותם החומרים שנלמדים ומהווים את הבסיס להצלחתם של יועצי-תקשורת ודוברים, סוכני שיווק ופרסום, ומהותם היא לנצל-לרעה את תמימות-האנשים (כל האנשים, כולנו), שחושבים לתמימותנו שאנחנו חושבים באופן סדור ומודע, ושאנחנו שולטים במעשינו – שעה שבעצם כולנו (גם) מושפעים ממניפולציות, ולעיתים אף מולכים שולל על ידי תכסיסנים.

כוכבי המרכז לאמנות הדיכוי עם חניך-בוגר, שמתחייב להפוך בחורות לשרמוטות (לחצו כדי לצפות בעצות והטרדות).

הנה כמה דוגמאות לאופן שבו "סודותיהם" לקוחים מעולם השיווק.

רכישה לא מתוכננת. באופן אופטימאלי, כצרכנים, רכישה היא תוצאה של תהליך מסוים: הצורך מוביל לבדיקה, להשוואת מוצרים ומחירים, בהמשך להחלטה אם לרכוש אותם, ובסוף להערכה אוחרת של ההחלטה והמוצר. (תחשבו על זה – זה לא שונה מדי מאיך שהיינו רוצים לחשוב על דייטינג ובחירת בני-זוג). עם זאת, מחקרים רבים מראים שכאשר אנשים נאלצים לקבל החלטה ספונטנית הם מדלגים על שלבים וממהרים לרכוש דברים באופן אימפולסיבי (ולעיתים להתחרט בדיעבד). לכן, סוכני-מכירות ומוכרנים יוצרים מצבים שבהם אנו נדרשים להחליט מיידית על דברים שלא חשבנו עליהם. לדוגמה, במקדונלדס ישאלו אם אנחנו "רוצים שתייה עם זה", או "להגדיל את המנה", משום שהם מניחים שלא חשבנו על האפשרות הזאת מראש, ובכך הם מאלצים אותנו לקבל החלטה מהירה. בדומה, בקופות בסופרמרקט או בחנויות-בגדים יציעו לנו מבצעים של הרגע-האחרון, שגורמים לנו להחליט במקום, ובלי זמן להרהר ולעבור את התהליך הצרכני המלא. כך אנחנו הרבה פעמים מחליטים מתוך אימפולס על מוצרים נוספים, שאחרת לא היינו רוצים לקנות. ההצלחה של הטכניקה הזאת אינה מלאה, אבל גם אם הם מצליחים להגדיל את המכירות ב-20%, הרי שזאת טכניקה חשובה ומשתלמת למדי לשכנוע ותחמון. במרכז להטרדות מלמדים בדיוק את זה. הם מלמדים את הגברים להציע ולהפתיע את האובייקט (נשים) בהחלטות ספונטניות ומקוריות ("רוצה לראות איך עושים שקשוקה"), ומגלים ש(א)נשים מקבלים החלטות כאלו באופן פחות רציונאלי וצפוי. זה כמובן לא ייחודי לנשים, ואפשר לגרום גם לגברים לקבל החלטות לא מתוכננות באופן דומה, ומותר לנחש שבתחומים מסוימים הם יותר קלים לפיתוי מנשים; ובכל זאת, המרכז מציג את הנשים כבריות שפיהן וליבן אינם שווים, באופן שונה מגברים, ואף נחות, שצריך הדרכה והחלטות אקטיביות בשבילו.

לגרום להשתתפות. דבר חשוב בשיווק הוא להפעיל את הצרכן. במקום פרסומת פסיבית, מפרסמים משתמשים לא-פעם בפרסומות מתוחכמות, כאלו שמאלצות את הצופה לחשוב או לעשות משהו. לדוגמה: פרסומות עם טיזר, שבהן אנחנו מנחשים מה צפוי לקרות, או פרסומות שבהן אנחנו צריכים לקפל אוריגמי, או לטעום, או לדפדף כמה עמודים, או לפענח את התחכום של הסיסמה, או לחפש את הכּוֹס של ארומה בתמונה עמוסת-פרטים. מחקרים על דיסוננס-קוגניטיבי (אי ההתאמה בין התנהגות ועמדה), מלמדים שאנחנו בדרך-כלל מצדיקים פעולות שעשינו, ומיישבים את הפער על ידי שינוי והתאמת העמדה, יותר מאשר שינוי ההתנהגות. זוהי הסיבה שאנשים נוטים להמשיך לעשן ולמצוא לכך הצדקות, יותר מאשר להפסיק לעשן כאשר הם מבינים את הסיכונים. במילים אחרות, אנחנו לא עושים משהו אחרי תהליך חשיבה שהביא אותנו למסקנה שזה מה שנכון לעשות, אלא דווקא מצדיקים יותר את מה שכבר עשינו. לכן, כאשר אנחנו משתתפים, ואפילו רק פותחים מקרר, אנחנו כבר מופעלים, אנחנו מואלצים לעשות פעולה, וכך באופן פסיכולוגי, סיכויי הרכישה שלנו (ההצדקה לפעולה שעשינו) גדולים יותר. המרכז לפתיים מלמד את חניכיו לעשות דבר דומה. לדוגמה: לעמוד בזווית שבה האובייקט (האישה) צריכה לסובב אליך את הראש טיפ-טיפה. השיחה איתך מצדיקה ומחזקת את ההחלטה הקודמת שהיא לקחה – לסובב את הראש, ולכן סיכוייך לשוחח איתה גדולים יותר, ולו במעט. לכן הם גם מציעים להפתיע אותן ולשבת במקום לא צפוי, או לומר משהו שגורם להן לחשוב. כשאנו מופתעים, אנחנו לא רק נדרשים לעשות משהו, אלא להתאמץ ולחשוב ולפצח חידה. הסיבה: תהליך החשיבה מפיק אצלנו אושר והנאה רבה כאשר הוא מגיע לכדי הצלחה ופענוח, אפילו של דבר שהוא רק מעט אינטיליגנטי. ככל שאנחנו מבסוטים מהאתגר שהציבו לנו, ומהתחכום של עצמנו כמי שהבין – כך אנחנו מאושרים יותר, רוצים להמשיך את האושר, משתתפים יותר, ומשתכנעים יותר. גם הנטיה הזאת, כמובן, איננה ייחודית לנשים.

מגע. עוד מלמדים את החניכים במרכז על חשיבות ה"קינו". למרות שפת-הסתרים המצ'וקמקת, שהיא נפוצה בעולם הטרנדי והמתעצם של קואצ'ינג והעצמת-אישיות, לא מדובר כאן בשום פלא שהמציאו "אמני-פיתוי". הכוונה היא בסך הכול למגע (אפילו אקראי) באובייקט (האישה). למשל, להגיד לה שהעגילים שלה מאוד יפים ולגעת באוזן, לגעת בגבהּ כשאתה מצביע על כיוון מסוים, או לגעת בפרק-ידה כשאתה שואל אותה מה השעה. הם מספרים לחניכים שהדבר משחרר אנדרופינים והורמונים אחרים שגורמים לאושר, והאושר מחבל בהחלטות הרציונאליות של נשים. וזה בהרבה מקרים נכון, אבל – גם הפעם – לא-רק לגבי נשים, ובמיוחד כשהמגע הוא של בן-המין-השני, או של אדם אטרקטיבי וקורן מביטחון עצמי. מחקרים מעולם השיווק גילו גם שאנו מקבלים החלטות הרבה יותר שרירותיות וחיוביות כאשר אנחנו יכולים לגעת במוצר, וכשהמגע שלו נעים. קרה לכם לדוגמה שקניתם פחית-שתייה שלא תכננתם רק בגלל שהמגע הקר שלה שכנע אתכם ש"בא לכם"? ובכן, לא במקרה המקררים במכולות היום נותנים לצרכן גישה מלאה לגעת במוצרים (והרבה פעמים הם אפילו פתוחים ובלי דלתות למרות שזה צורך יותר חשמל). מוצרים שאפשר לגעת בהם ושהם נעימים למגע נרכשים יותר, והדבר מוסבר באותה הנטייה שלנו, בני האדם, לקבל החלטה חיובית יותר בעקבות תחושה נעימה, ובכך לשבש את תהליך הצרכנות ולקצרו לכדי אימפולס. משתתפים כאן גם הרצון להאריך את מצב-הרוח הטוב, וההשתתפות האקטיבית, ולכן התוצאות מוכחות באופן כמותי. זוהי הסיבה, למשל, שבמרכז לשכנוע גברים כושלים, ממליצים להם לשבת קרוב-קרוב אליהן, לגעת בהן "בטעות", לתת לה יד וכו'.

אפשר כמובן להמשיך עם עוד אינסוף דוגמאות, על חשיבות האלכוהול, יצירת-המצבים-המסוכנים, טכניקות של העצמה אישית ("תחשוב שמגיע לך") ואפילו זלזול והתנשאות על האובייקטים (ובפרט לראות את כל הנשים כאובייקטים לפיתוי ואימון). אבל לפני שנעבור הלאה, נדגיש עוד נקודה מרכזית אחת, והיא המסר: לא הצליח עם אחת, תעבור מיד הלאה. וזה בהחלט עניין חשוב לפתיינים. הואיל ומחקרי ההתנהגות והמניפולציות לא עובדים במאה אחוזים מהמקרים, זה חשוב מאוד ללמד את המשכנעים להמשיך לבחורה הבאה, כי רק כאשר מנסים את הדברים על מספיק בנות (ולעזאזל מיהן), נוצרת האשליה שזה עובד רק בגלל שהן בנות ופתיים, ו"אנחנו" פתיינים, ואפילו אמנים.

ב. מחקרי-שכנוע ואתיקה מדעית

חשוב לומר שהטכניקה הזאת מקרבנת לא רק נשים. המניפולציות האלו מופעלות על כולנו. קחו למשל את הענף של מודיעין-הצרכנים. מעטים יודעים זאת, אבל רשתות השיווק הגדולות (במערב ובארץ) מפעילות אמצעי-ריגול מתוחכמים על צרכניהן, כולל רישום ברקודים, ראיונות וצילומי וידאו שלנו, כשאנחנו מטיילים עם העגלה בסופר. הצילומים ויתר מידע הביון שנאסף מנותחים על ידי חברות היי-טק שמתמחות במודיעין-צרכנים. לא במקרה ישראל הפכה למעצמה של חברות מניפולציה כאלו; הסיבה היא שהרבה מיוצאי יחידות הביון הטכנולוגיות שלה כבר יודעים כיצד לתכנת, לאסוף מידע בחשאי, לרגל אחרי התנהגויות מסיביות של בני-אדם, לארגן את המידע ולנתחו באופן שימושי שינצל איזה "אח גדול" כלשהו. מטרתם היא לגרום לנו לעשות-יותר מה ששהם רוצים שנעשה, ולעשות-פחות מה שהם רוצים שלא. החברות האלו לומדות ומייעצות על ההתנהגות שלנו לבעלי העסקים הגדולים: על אילו מדפים מסתכלים יותר ופחות, מה המסלולים שאנחנו עושים, אילו פרסומות מושכות את העין, איזה עיצוב ומוסיקה משפיעים עלינו ואיך, ומה גורם לנו לקנות יותר, ואת מה. לא בלי-סיבה תמצאו בכול מכולת את החטיפים בתצוגה ליד הקופה, לדוגמה. אפילו העיצוב שלהם הוא פרי של תהליך-עבודה ארוך ומוקפד. זה כל כך מתוחכם, שהרבה פעמים מנסים לשכנע אותנו לרכוש דווקא על ידי אדישות, או על ידי הצעת עגלות-קניות קטנות יותר ולא עמוקות, על מנת שלא נרגיש את המניפולציה, ונחשוב שיש לנו שליטה מלאה על תהליך הרכישה. בפועל ישנו מפעל עצום ומשגשג של אמצעים טכניים וטכנולוגיים שמופעלים על אנשים כדי לשכנע אותם לעשות דברים "מרצונם" – כלומר מרצונם של אחרים, פשוט מפני שיש לנו היום את הידע לעשות זאת. ולפעמים זה עולה לנו הון.

ישנן אפוא שאלות מוסריות רבות שעולות לצד הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים. שאלות שבעבר כבר שאלו מדענים, אחרי מלחמות העולם, הפצצות האטומיות, השואה, הניסויים בבני אדם ותעשיית הנשק. רק קומץ מן המדענים קבעו לעצמם גבולות אדומים ברורים, ואילו רובם העדיפו ומעדיפים להשתתף במעשים נוראיים שונים. עולם השכנוע והשיווק הוא דוגמה אכזרית-מאוד שראויה לבחינה רצינית של הגבולות המוסריים של מדעני-ההתנהגות. בעוד שרבות מהשאלות על האתיקה של המדע נוגעות למדעים המדעיים, גם למדעי ההתנהגות יש חלק חשוב בזירה המוסרית. לא בטוח שלשווק פוליטיקאי מושחת או ראש-ממשלה כושל וגזען, בעזרת מניפולציות על ההמונים, היא שונה מבחינה מוסרית, או שהשלכותיה הן פחות חמורות. גם "לעודד" צרכנים לרכוש (במיוחד בהוצאות גדולות) זה פסול למדי. וכך גם לגבי דוברים ויועצי-תקשורת, שעושים שימוש בפסיכולוגיה חברתית כדי לדברר שחיתות, משטרה כושלת, או פשעים אחרים; פשוט מפני שהם יודעים ומסוגלים לעשות זאת, ובגלל ש"כולם עושים את זה". וישנה כמובן גם בעייתיות כאשר משדלים באופן מניפולטיבי מישהו/י לעשות איתך סקס, או לתת לך את כספו/ה.

ג. אז מי הפתי עכשיו?

כדאי לציין בנוסף שגם המניפולציות של מאפ"י ודומותיה אינן נעשות רק על הנשים. הם משתמשים בטכניקות שיווק ושכנוע גם על החניכים עצמם, כך שגם אלו שרוצים ללמוד להיות "פתיינים" – וחושבים שהם עובדים על כל העולם – הם בעצם "פתיים" שנפלו קרבן לאותן הטכניקות. דוגמה לאופן שבו מדריכי המרכז עובדים על החניכים, היא השפה המיותרת והמאצ'ואיסטית, כמו FC, קינו וכל השטויות האלו, שגורמת להם לחשוב שמדובר כאן בתורה, כת, פולחן או "סודות הפיתוי" – בעוד שבעצם מדובר ביישום ואימון אישי של שכנוע, שאפשר להפעילם על מגוון תחומים. החניכים נופלים בפח השיווק של המכון והעולם הפנימי הזה של "צופן הפעלת האישה" שוב ושוב.

לדוגמה אחרת, הסתכלו על העדות הזאת שפורסמה בעילום-שם באתר המכון. בכתבה מספרת אחת שגילתה שבן-זוגה הסתיר ממנה שהוא פתיין ומדריך פתיינים, אבל אחרי שהיא נרגעת, היא מתפייסת איתו. נסו רגע לחשוב מה חסר בתגובה של הכותבת, שזה עתה גילתה שהגבר שלה מסתיר ממנה סודות. מה אתן הייתן חושבות ומרגישות אילו גיליתן שבן-זוגכן, המנוסה עם נשים אחרות, מלמד גברים אחרים "להשכיב" בעזרת מניפולציות ומשחקי אימפרוביזציה, ועוד מסתיר זאת מכן. האם אין לכן ספקות בנאמנותו ובכנותו לדוגמה? איך תדעו שהוא לא ממשיך להסתיר מכן תחבולות? נשים? למעשה, רוב הסיכויים הם שהעדות הזאת לא רק שאיננה מייצגת את נפגעות המניפולציה, אלא שגם לא במקרה היא נכתבה באופן אנונימי. סביר להניח שבעצם מדובר בעדות מפוברקת, שמטרתה היחידה הייתה לספק לפתיינים פרסומת סמויה וחינמית בוויינט, ולהרגיע את חששותיהם של שועלי-העתיד. אם בקריאה ראשונה האמנתם שהסיפור הזה נכון, או אם לחצתם על הלינק למטה, או אם שילמתם להם מאות שקלים כדי להקשיב למרכולתם – אתם כנראה פתיים, לא פחות מאשר פתיינים. מניפולציות השיווק שלהם פועלות גם עליכם, ואפילו לא שמתם לב.

ד. לדבר בזכות ה-ספק, אבל גם על שמה קורה כשאין ספק

וכאן אני מגיע לבעיה מהותית בשאלת הגבולות שבינו לבינה, שבה אני מציע לחשוב על הדיון הפמיניסטי הקיים – מחדש. הרבה פעמים השיח הפמיניסטי על מה מותר ואסור – כן ולא – מעוגן בעקרונות רציונאליים, או בהנחות רציונאליות, כאילו כל היחסים הם דיון מחושב וקר, בעוד שהמציאות שלנו כלל איננה רציונאלית. למשל, מחקרים רבים מראים שגברים חושבים אחרת ומקבלים החלטות שונות לגמרי במצב של עוררות-מינית (אריאלי 2008; ואפשר לנחש שגם נשים). הרבה יותר גברים משיבים בחיוב לשאלות כמו "האם תשכב עם קטינה", או "האם תבגוד בבת זוגך אם היא לא תדע", כאשר הם משיבים על השאלון עם זיקפה במצב שיא, מאשר גברים שמשיבים על כך במצב רגיל. גברים שנשבעו לעצמם שלא יעשו מין בלי קונדום, מוצאים את עצמם מחליטים אחרת ברגע האמת. התופעה הזאת, של ד"ר גבר ומיסטר חרמן, מוכרת לרבים ברחוב בפתגם "כשהזין עומד, השכל לא-עובד". זה בוודאי לא פותר אותנו הגברים, אלא להפך, מטיל עלינו יותר אחריות. אבל זה עלול לרמוז לנו שלהגיד לגברים, במצב של אי-עוררות, ש"לא זה לא", זה פשוט לא מספיק כדי להשפיע עליהם ברגע המכריע.

יתר על כן, אחרים ואחרות דנים בכך שלעיתים ה"לא" הוא משחק שפוטר נשים-מסוימות מלהראות שהן רוצות מין: "She gets him to do what she wants him to do, while seeming to be forced" – כותבת ננסי פריידי ('הגן הסודי שלי', 1973). גם זה -כמובן- לא מוגבל רק למין בלבד או רק לנשים, ולמעשה מחקרים בתקשורת בין-אישית מלמדים שרוב התקשורת שלנו נעשית באמצעים לא-מילוליים שנלווים למה שאנחנו אומרים, ובעצם שברור לכולם שהמעשים שלנו מלמדים שאנחנו מתכוונים למשהו שונה ממה שאנחנו אומרים. בשפה המחקרית אומרים שתכופות אין הלימה בין הערוץ המילולי והלא-מילולי (למשל: לצעוק בכעס שאת/ה לא כועס/ת, או לבכות ולומר שאין שום בעיה). לאמיתו של דבר, ברוב המקרים של אי-הלימה, אנחנו מייחסים (בצדק) יותר אמינות לשפת הגוף, לטון ולשאר המסרים הלא-מילוליים, שמסגירים באינסטינקט חייתי את מה שהפה לא רוצה לומר. זאת אומרת, שהשורה התחתונה היא שיש בעיה בלפשט גם את בעיית ההטרדות והתקיפות המיניות לכדי הסדר רציונאלי שבו "הוא לא מכבד את מה שהיא אמרה מפורשות", משום שהתקשורת בין אנשים כרוכה ממילא במשא ומתן רגשי ומורכב, שהוא לא לחלוטין מדובר, ואשר מחייב יכולות של פענוח סמלים בתקשורת לא-מילולית. "לא זה לא" זה בהחלט נכון, אבל בכול תקשורת בין אנשים, ובכלל זה בענייני מין, שני הצדדים מנסים לפרש כוונות שאינן חד-משמעיות, ולעיתים לוקחים סיכונים (מיותרים?) פוגעים ונפגעים, וזה חלק מהעניין. ובכל זאת, צריך לדעת לייצר גבולות ברורים! במיוחד כאשר מדובר בגברים ששמים להם למטרה להפיל נשים בפח, ובפרט לנוכח התוצאות. שוב – הבעיה מתחילה כאשר גברים (ונשים) לא יודעים לנהל את המשחק החברתי הזה, ובמקום לפתח רגישות ולדון בגבולות מוסריים, הם מנסים לנחש את רצונות הצד השני (לפי רצונם), וכשמנחשים לעיתים טועים. אלא שכאן המחיר של הטעות הוא גבוה מאוד (ואותו משלמות בעיקר הנשים) ובכך צריך להתמקד. המרכז לתכסיסנות, לעומת זאת, מלמד את הגברים דווקא-לנצל את הבלבול הזה, וטוען שהסוד הוא "פיתוי".

ה. אז איך לדבר עם האישה, ועם הגבר

מה שנחוץ, לדעתי, זה קודם-כל לדבר על הבעייתיות של השיח-הפנימי המעוות של מכונים כאלו, שמלמדים את הגברים שנשים הן כאילו יוצאות דופן, ואפילו אובייקטים וטרף. למעשה, כפי שראינו, כל טכניקות השכנוע האלו יכולות לעבוד גם על גברים, וגם בנושאים אחרים. אבל עצם השיח במכון גורם למשכנעים לחשוב שהם יודעים יותר טוב מהנשים מה נכון להן, והם מלמדים את חניכיהם לזלזל בנשים כבנות-אנוש חופשיות ובעלות מחשבה עצמאית, ומעודדים אותם, בסופו של דבר, להנציח את היחסים ההיררכיים בין המינים.

שנית, צריך לחשוב על פתרונות למצוקה שחשים גברים (ונשים) שרוצים את ה"ספק", שמתקשים בקשרים עם בני המין השני, ושמפענחים מסרים לא-מילוליים כהזדמנות להטרדה, להונאה, להשפלה, או לתקיפה. אולי יש מקום להציע סדנאות אלטרנטיביות לפיתוח האישיות והרומנטיקה – שאינן שותפות לשיח המתנשא כלפי נשים, או לשיח ה"פיתוי" וההונאה בכלל, ובכל זאת שהן מצליחות לגרום לאנשים להגיע לזוגיות ומין (ולא בהכרח בסדר הזה).

ולסיום, אני חושב שצריך להיזהר מלהיגרר בדיונים העקרוניים מלהיקלע לפרטי המקרה הספציפי של ההוא מהפורום לאמנות הביזוי שהודה במעשיו, ומכול עדר תומכיו. בהחלט יש למצות איתו את הדין, אבל יש לפנינו מטרה גדולה וחשובה יותר. צריך לזכור שאם ניגרר יותר מדי לדיון במה שהתרחש שם, ומשום מה, הטענה נגדו בסוף תתערער – הרי שאז תתערער גם הלגיטימיות של כל הסוגיה-העקרונית והחשובה-יותר נגד המכונים האלו. למשל, אם הם ישכנעו שהוא בדה זאת מליבו, או שהמדריכים יגידו שהם עודדו אותו בתגובה בלי שהם באמת קראו, ושהם לא שמו לב להודאה-באונס כשהם אמרו "זה מה שלימדנו", אז כל מה שיישאר לנו בידיים הציבוריות זה בלון עם הרבה אוויר. וזה מסוכן. במצב כזה נוכל לכל היותר לשאול – למה הסרתם את זה (ואת יתר החומרים) מהאתר, מה אתם מסתירים וממה אתם מפחדים. וזאת כלל לא המטרה. הבעיה עם המכונים האלו גדולה יותר מהאנס הבודד, והסוגיה גדולה גם מסך כל מטרידניה. היא נוגעת להנצחת נחיתותן של נשים; להצגתן כאובייקטים פסיביים, שצריך להמשיך ולנסות להוליכן שולל, כטרף, אחת אחרי השנייה; להכשרת גברים לתכסיסנות כלפי בני-אדם; להגדרתן של נשים כמטרה פגיעה ונוחה; ולרידוד הנשים לכדי אובייקט, שעיקר ייעודו הוא מין.

והאמת היא שהמאבק במכונים האלו יהיה מורכב וקשה, דווקא משום התמיכה הציבורית של גברים שמצויים במצוקה של תקשורת-אישית מול נשים.

כבר באים…

אתר זה נמצא בהקמה.

בקרוב גברים יכתבו פה פמיניזם.